חקיקה פרטית היא אחד מהכלים הפרלמנטריים הנפוצים. מדובר בהצעות לתיקון או חיקוק חוקים חדשים המוגשות על-ידי חבר כנסת או קבוצת חברי כנסת לדיון במליאה.

חבר הכנסת רשאי להגיש הצעות חקיקה ללא כל הגבלה על מספר ההצעות אותן הוא מגיש או החוקים אותם הוא מבקש לתקן. הצעות החוק של חברי הכנסת טעונות את אישור נשיאות הכנסת וזו יכולה לפסול הצעת חוק מלהיות מוגשת אם היא שוללת את קיום מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי או גזענית במהותה (סעיף 75(ה) בתקנון הכנסת).

אמנם על הגשת הצעות חוק אין הגבלה כמותית אבל על העלאת הצעות חוק לדיון במליאת הכנסת קיימת הגבלה והיא חלק ממכסה סיעתית הנקבעת על-ידי ועדת הכנסת. ובהקשר זה צריך לעמוד על ההבדל בין הזכות, שאינה מוגבלת כיום, להגיש הצעות חוק לבין הזכות, המוגבלת כיום, להעלות הצעות חוק לדיון.

הליך החקיקה הפרטית של חברי הכנסת מוסדר כולו בתקנון הכנסת (פרק ז' לתקנון) והוא מתנהל באופן המוכר לנו של דיון מוקדם בהצעה מהכנסת השישית. לפני שעוצב ההסדר המוכר כיום, חבר כנסת היה מגיש הצעת חוק בדרך של הצעה לסדר היום וזו הייתה עוברת אל הוועדה הרלוונטית כקריאה הראשונה. רק בינואר 1950 מוגשת ההצעה לסדר הראשונה בצורת הצעת חוק, אגב דיון ממשלתי בהצעת חוק דומה, על-ידי חברת הכנסת עדה מימון ובכנסת השנייה החלו חברי הכנסת להגיש את הצעות החוק בפורמט המוכר לנו כיום של דבר חקיקה ודברי הסבר מצורפים. עד ימינו נשאר הקשר בין הצעת חוק להצעה לסדר היום והמכסה הסיעתית בעניין היא אחידה.

בכנסות האחרונות חושבה המכסה הסיעתית לחקיקה והצעות לסדר היום לפי 8.5 הצעות לחבר כנסת מהאופוזיציה ו-6.5 הצעות לחבר כנסת מהקואלציה שאינו שר, סגן שר או יו"ר הכנסת – בזמן מושב של 32 שבועות (מושב מכיל שני כנסים, כנס חורף וכנס קיץ) והיא נקבעה לפי החלטת ועדת הכנסת. למרות המכסה הסיעתית לדיון בהצעות חוק, חברי הכנסת הגישו הצעות חוק במספר כולל הגבוה מאות אחוזים ממכסת הדיון לכנסת שלמה ומלאה (4 שנים) ואין קשר כיום בין מספר הצעות החוק שחברי הכנסת מגישים לבין יכולתם לדון באותן ההצעות.

מנתוני הייעוץ המשפטי לכנסת שפורסמו עם סיום פעילות הכנסת ה-20 עולה כי בעשורים האחרונים רק כ-5% מההצעות הפרטיות שהוגשו על-ידי חברי הכנסת הפכו לדבר חקיקה ופחות מ20% מהן עלו בכלל לדיון במליאת הכנסת.

בהתאם לתקנון הכנסת והנוהג הקיים כיום, הצעת חוק פרטית עוברת את ההליך הבא:

הגשת הצעת החוק על-ידי חבר הכנסת למזכירות הכנסת -> אישור הצעת החוק על-ידי נשיאות הכנסת להנחה על שולחן הכנסת לתקופה בת 45 יום (הניתנת לקיצור על-ידי ועדת הכנסת), דיון והצבעה בקריאה הטרומית -> דיון בוועדה מוועדות הכנסת ואישור לקריאה הראשונה -> דיון והצבעה בקריאה הראשונה -> דיון בוועדה מוועדות הכנסת ואישור לקריאה השנייה והשלישית -> דיון והצבעה בקריאה השנייה והשלישית.

על חקיקה מטעם חבר הכנסת מוטלות מגבלות תקציביות בכפוף אמור בחוק יסוד: משק המדינה וחקיקה שלה עלות תקציבית של מעל 6 מיליון ש"ח בשנה נדרשת לתמיכת 50 חברי כנסת ומעלה בשלוש הקריאות. ההערכה התקציבית תקבע על-ידי משרד האוצר אלא אם חבר הכנסת שכנע את הוועדה אחרת.

לרשות חברי הכנסת האפשרות להצמיד את הצעות החוק שלהם לדיון קיים בהצעה חוק פרטית בלבד הדומה או זהה להצעתם ועל-ידי כך להעלות הצעות חוק שלא על חשבון המכסה ולמזגם להצעה הראשית בוועדה המכינה את ההצעה.

החקיקה הוא הכלי הפרלמנטרי המוכר ביותר, זה שנעשה בו שימוש רב ביותר והוא זה שנתפס פעמים רבות בקרב הציבור כביטוי הישיר לתפקיד המחוקקים – לחוקק.