מאחר ובישראל הממשלה מכהנת מתוקף אמון הכנסת, לחברי הכנסת עומדת האפשרות לקיים דיון והצבעה שתכליתו להסיר את אמון הכנסת בממשלה. ההליך מוכר כ"אי-אמון בממשלה". ההליך מוסדר בסעיף 28 לחוק יסוד הממשלה וכן בסעיף 44 לתקנון הכנסת.
כלי זה עודכן רבות לאורך העשורים השונים וכיום מוגדר הליך אי-אמון בממשלה כאי-אמון קונסטרוקטיבי, כלומר ההצעה להביע אי-אמון בממשלה מגיע בד-בבד עם הצעה על הרכב ממשלה חליפי כך שהיה גם מהווה הצבעת אמון בממשלה חדשה ולא רק הבעת אי אמון בממשלה הקיימת. עם המעבר להליך "אי-אמון קונסטרוקטיבי" נקבעו גם הגבלות על מספר ההצעות אותן יכולות להגיש הסיעות להצבעה על אי אמון בממשלה.
תקנון הכנסת קובע מכסת הגשת הצעות אי-אמון בהתאם לגודל הסיעה המגישה:
- סיעות שלהן פחות משבעה חברים – שלוש הצעות בשנה (שני כנסים).
- סיעות שלהן מעל שבעה חברים – ארבע הצעות בשנה.
הצעת אי אמון כיום צריכה להכיל את קווי היסוד של הממשלה המוצעת, העומד בראשה וחלוקת התפקידים בין השרים המיועדים. הליך זה הפך את הצעות אי-אמון למורכבות יותר להגשה ושינה את הנוהל הקבוע לפיו בכל שבוע דנה הכנסת בהצעות אי אמון אשר התגלו כחסרות תכלית פרט לבמה לנאומים.
