צפייה בשידורי CNN הוכיחה לי: מזלזלים בנו

מיליוני אנשים בארץ ובעולם נצמדו למסכים וצפו בימים האחרונים בניתוחי עומק של הפוליטיקה האמריקאית במסגרת המרוץ לנשיאות ארצות הברית. הבנה מרשימה הופיעה גם ברשתות החברתיות, שם התברר שישנם אנשים הבקיאים יותר במחוז מריקופה באריזונה מאשר במחוז הדרום בישראל, וידעו לצטט באופן נפלא את הפרשנים מ-CNN, MSNBC ו-FOX. ערוצי הטלוויזיה בארצות הברית, גם השמרנים שבהם, סיפקו ניתוח של הבחירות במדינתם, תוך שהם מתייחסים בכבוד לצופים שלהם ומספקים רמת ניתוח מרשימה בתמונה ארצית, מדינתית ומחוזית.

בימים כאלה, ועל רקע העובדה שבשנתיים האחרונות עברה מדינת ישראל ארבע מערכות בחירות (מקומיות ב-2018 ו-3 ארציות), מתחדדת העובדה שפשוט מזלזלים בנו, הציבור. ניסיון של תושב ישראל לקבל את החדשות מהערוצים דוברי העברית היה נתקל קודם כל בבידור זול, אחר כך בדיון רדוד ורק לבסוף בתרגום, במקרה הטוב, של הפרשנויות מהערוצים המקבילים דוברי האנגלית. מעט מאוד חדשות, אם בכלל, היו בדיווחים האלה.

לו היו רוצים, בישראל היה אפשר בקלות לייצר יום שידורים מרתק עם מפות אינטראקטיביות מרשימות ברמת הקלפי הבודדת. בשידור כזה היינו יכולים ללמוד על הערים בארץ, השכונות והמרקמים החברתיים. ללמוד מה מעניין את התושבים באותו אזור ההצבעה, מה האופי הפוליטי שלהם. אבל הציבור בישראל מצא עצמו לקוח, כמעט שבוי, של ערוצים המקדשים את הדיון הרדוד. בכל אחת ממערכות הבחירות האלה היינו יכולים וצריכים לזכות לשידור ראוי יותר. בכל אחת מהן היו דרמות של ספירות ועתירות ומשקיפים, ממש כמו שקורה בארצות הברית.

אפשר לנהל דיון בדבר הצורך להחזיק ליל שידורים שלם עתיר טאלנטים באשר לתוצאות חלקיות של בחירות שמתקיימות הרחק מכאן. הרי תוך כדי השידורים עצמם הבהירו הכתבים שייקח זמן עד שתוצאות הבחירות יוודעו באופן סופי, ימים אפילו.

למרות שבפועל, הלילה היותר מעניין מבחינת המתח בעדכונים החלקיים היה דווקא זה שיום לאחר הבחירות, ערוצי הטלוויזיה שרק יום קודם ייחדו קרוב ל-24 שעות שידור לבחירות ארה”ב ולתוצאות החלקיות, כמעט והתעלמו מהלילה הזה. זה קרה כי גם הם יודעים שהם מוכרים בידור ולא חדשות, והחדשות האמיתיות לגבי זהות נשיא ארצות הברית הבא יתקבלו כשהספירה כמעט תהיה סופית ויוודעו פחות או יותר לכל העולם באותו הזמן.

חולשתם של כלי התקשורת בישראל מתבטאת במידה רבה בבחירה במכנה המשותף הנמוך ביותר, זאת כדי כביכול להעביר מידע לציבור. לייצר ערב שידורים המתבסס על מומחים ועובדות זו משימה לא פשוטה. הרבה יותר פשוט לשרוף זמן מסך בזמן שהשידור עובר מדעה של אדם אחד לדעה של אחרת. הרבה יותר קשה להיערך ליום שידורים שבו יש באולפן מי שיידע לנתח את המידע שאנחנו רואים.

הדיון הציבורי החשוב שאנחנו צריכים להתחיל לקיים הוא על הכישלון של הרשות הרביעית בדמוקרטיה שלנו – התקשורת. זה מתחיל בעורכים שכאילו נעלמים מעין הציבור (למעט עורך “ישראל היום”) וממשיך עד אחרון הטאלנטים והכתבים. בעידן של היום, כשיש לציבור אלטרנטיבה לפעמים לאותו המידע בדיוק, אנחנו מגלים עד כמה הכישלון הזה בוטה. עד כמה הזלזול בנו כציבור מושרש בפיהם של הכתבים והפרשנים.

חברי הרשות הרביעית נהנים מעדיפות בנגישות למידע ולמקומות פיזיים על פני הציבור הרחב. אנחנו הענקנו להם את זה מתוך הבנת תפקידם הדמוקרטי. אבל העדיפות הזו חייבת לבוא עם אחריות, עם דין וחשבון על תפקודם. מגיע לנו יותר מכלי התקשורת שלנו, ודאי בדיון הפוליטי. לצערי, יותר ישראלים מכירים עכשיו את המחוזות בפנסילבניה או ג’ורג’יה ומעט מדי מכירים את האופי של השכונות באשקלון או צפת. זה לא קורה כי יש לנו פחות מידע לעבד או רמת פירוט מידע פחותה – זה מגיע בעיקר כי מזלזלים בנו.

פורסם ב”הארץ” ב8.11.2020

Share:

שינוי גודל גופנים
×