כך נימנע מ”יום כיפור של התקשורת” בבחירות הקרובות

הזדמנות נדירה ניתנה לכולנו עם פיזור הכנסת ה-21 וההכרזה על בחירות לכנסת ה-22. רבים נדרשו (ויידרשו) להציג תוך חודשים בודדים שינויים משמעותיים בדרכי הפעולה שנבדקו באפריל האחרון. לחלקם זה מגיע בעקבות חשבון נפש עמוק אך קצר אותו הם מבצעים, ולחלקם זה יקרה כי הגוף יקיא את ראשו מעליו. אבל יש מגזר אחד שכנראה לא ממש ישנה את דרכיו אבל משמעותו אדירה – התקשורת הממוסדת.

בסוף פברואר, קצת אחרי הגשת הרשימות, ישב השר יואב גלנט (אז בכולנו, היום בליכוד) אצל איילה חסון ושיגר לחלל האוויר את השקר המופלא שגרס כי מפלגת העבודה חתמה על הסכם עודפים עם הרשימה המשותפת בבחירות הקודמות. לא חסון ולא העורכים שלה עלו בשידור חי על השקר (שאגב לא היה חדש – מירי רגב ניסתה אותו בחדשות 12 קודם לכן), ויתרה מכך, עורכי החדשות העלו את האמירה כציטוט בעמוד הטוויטר שלהם. מבוא להפצת פייק ניוז, פרק ב’. משם הדרך לוואטסאפ הייתה מאוד קצרה.

מחקרים בעולם שבחנו את רשתות הפצת המידע הכוזב בבחירות הצביעו על הדרכים להטמעת פייק ניוז. בין היתר, מתואר כיצד דבר שקר מופץ תחילה על ידי צייצן אלמוני או טוקבק שולי ובמהרה הופך להיות שגור בפי הפוליטיקאים. גופי התקשורת, במקום לעצור את השקר שבפי הפוליטיקאי, אינם מקיימים שום הליך של בקרה בזמן אמת על התכנים המשודרים והמושמעים, ואף בוחרים במקרים רבים מדי להדהד אותם.

הבעיה אינה מסתכמת בבקרה על המידע בזמן אמת, אלא מעמיקה כאשר העיתונאים עצמם מעבירים דיווחים “מטעם” במסווה של חדשות מתפרצות, או דברים מפי “בכיר” כזה או אחר. כל עיתונאי המשדר בתקופת בחירות ידיעות “מטעם” ומסתתר מאחורי חיסיון המקור פשוט משתף פעולה עם הקמפיין, מה גם שבמקרים מעטים יש לאותו מידע ערך של ממש. מי שמבקש יחס מיוחד במשך 365 ימים בשנה, חייב להבין כי בתקופת בחירות נדרשת התייחסות אחרת אל שיקולי העברת התוכן ומהימנות המידע.

החובה של כלי תקשורת ועיתונאים לבדוק את העובדות, לאתר אותן ולהימנע מפרסום שקרים היא לא המצאה שלי. כלי התקשורת מבקשים שיראו אותם כגופים “דו-מהותיים”, גם ממסדיים וגם פרטיים. לכן הם נסמכים על מועצת עיתונות שתתווה את המותר והאסור ותקבע תקנון אתי, אותו הם מפרים חדשות לבקרים.

כלי התקשורת בישראל, על אף שהם מותקפים מצד גורמים פוליטיים, נהנים ממעמד ציבורי מיוחד, והעיתונאים והעיתונאיות נהנים מפלטפורמה להפצת דעות שעדיין מהווה את המקור המרכזי לזרם המידע.

למעשה, עיתונאים רבים מבקשים שנראה אותם כזרוע הרביעית של משולש האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית. הם המפקחים הציבוריים, מנגישי המידע וחושפי העוולות. יהיה מי שיתהה כיצד אני מתיימר להגיד לגוף עסקי כיצד להתנהל ואיך לפעול במסגרת המנדט שלו. התשובה לכך היא פשוטה – מי שמבקש שייראו אותו כזרוע ארוכה של הציבור לא יכול לבגוד בו משיקולים עסקיים. מעטות החברות העסקיות הנהנות מיחס מועדף כזה.

כשם שכלי התקשורת מעסיקים יועצים לשוניים ועורכים שמטרתם לוודא כי המידע שמועבר אל הציבור עומד בסטנדרט כלשהו, כך גם על אותם עורכים לוודא כי המידע שמועבר תחת ידם אינו מחבל בדמוקרטיה הישראלית אלא מאפשר לציבור להבחין בין אמת לשקר ובין מידע לעמדה. נניח וישנם שני אנשים שמתווכחים, אחד טוען שיש גשם והשני טוען שאין גשם. התפקיד של התקשורת הוא לא להביא את העמדות של שני הצדדים, אלא להוציא את הראש החוצה ולבדוק האם אכן יורד גשם.

מערכת הבחירות הקרובה היא הזדמנות לכלי התקשורת המרכזיים לנהוג אחרת: הם לא ישדרו סרטוני תעמולה המועברים אליהם מייד כי “זה עתה מפלגת X פרסמה סרטון” וכי צריך למלא זמן מסך; הם לא יעבירו ידיעות וסקופים מטעם כאשר ברור שכל פעילות בעת הזו היא חלק מקמפיין כולל; הם לא ישכחו לעמת את המרואיינים עם האמת, לא ישכחו לבדוק את המידע ולדאוג כי מרואיינים שנתפסו בשקר לא ימשיכו לעשות בו שימוש בהמשך.

בזמן מערכת בחירות, הרשות הרביעית לא יכולה לטעון כי יש לשיקולי רייטינג מקום בתעדוף העריכה ובקביעת המשדרים. מערכת בחירות היא שיאה של ההשתתפות האזרחית בדמוקרטיה, וכלי התקשורת עדיין משמשים כקובעי סדר היום הציבורי. הם צריכים לגלות אחריות ולהבטיח את מקומם כרשות הרביעית בדמוקרטיה.

פורסם במקור בעיתון “הארץ” – https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.7330676

Share:

שינוי גודל גופנים
×