זה לא הדו”ח, טמבל, זו השיטה

דו”ח מבקר המדינה על מבצע “צוק איתן” לא באמת חידש באשר להתנהלות הממשלה וההנהנגה הפוליטית במהלך המבצע. לא היה צריך את הדו”ח כדי להבין שיצאנו למבצע בלי מטרות מוגדרות והללו הלכו והתפתחו תוך כדי הלחימה. כמו כן לא היה צריך את הדו”ח כדי להבין וללמוד על המידור של חברי הקבינט המדיני-ביטחוני מהליך קבלת ההחלטות. כל מה שהיה צריך זה להאזין לתקשורת והצהרות הפוליטיקאים – תוך כדי הלחימה ואחריה. ודאי במהלך החודשים האחרונים.

מסורת ארוכת שנים היא מידורו של הקבינט מהליך קבלת ההחלטות הממשי. החברות בקבינט מחולקת כמעין פרס פוליטי על נאמנות זו או אחרת ואילו הליך קבלת ההחלטות האמיתי מתקיים בפורום אחר – מצומצם יותר. יכול להיות זה המטבחון של גולדה, פורום החווה של שרון או פורום “שבעת השרים” של אולמרט בזמן מלחמת לבנון השנייה.

הקבינט, או בשמו הרשמי וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, מהווה לגוף הממשלתי היחיד המוסדר בחקיקה ראשית, אולם פרט להרכבו הבסיסי לא מוגדרים סמכויותיו ותפקידיו וכן לא מוגדרת חובת ראש הממשלה ושר הביטחון כלפי פורום זה. החברות בפורום ניתנת פעמים רבות במסגרת מו”מ קואליציוני ולא על-בסיס האפשרות לתרום לדיונים השונים ולהשפיע על ההתנהלות.

לאורך השנים ניתן למנות פעמים רבות ראשי ממשלה אשר החזיקו בכפל תפקידים – ראש הממשלה ושר הביטחון, ובכך צמצמו את מעגל קבלת ההחלטות בתחום המדיני-ביטחוני לכדי One Man Show. במציאות הפוליטית הישראלית הנאלצת להתמודד עם חוסר יציבות קואליציונית תמידית שואף ראש הממשלה לצמצם ככל האפשר את מספר השותפים למהלכיו וכן לצמצם את בסיס הידע שיאפשר לשותפיו הקואליציוניים היום ויריביו הפוליטיים בבחירות הקרובות לאתגר אותו ולחייב אותו להליך קבלת החלטות רחב.

התנהלותו של שר הכלכלה אז, נפתלי בנט, במהלך מבצע “צוק איתן” ולאחר מכן יכולה ללמד ולשפוך אור על המתח הרב שקיים בין שותפים קואליציוניים אשר ארבעה חודשים לאחר תום המבצע הפכו ליריבים פוליטיים. בנט פעל בכל כוחו על-מנת להעשיר את השיח בקבינט מחד גיסא ולאתגר את רוה”מ ושר הביטחון מאידך גיסא. פעולות מסוג אלה מגבירות פעמים רבות את החיכוך הפוליטי בין חברי הקבינט, ובעידן שבו לא ידוע מתי יהיו הבחירות יחסים אלה מתוחים ממילא כל העת. אומנם היה שר אשר אמר ש”שעוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה” אולם קולות הבחירות נשמעים כל העת. ב-25 השנים האחרונות לא היו ממשלה אחת ו/או כנסת אחת שסיימו את כהונתן במועד החוקי. הבחירות הוקדמו בכל אחת מ-7 הפעמים והאווירה ששררה בחדרי הקבינט תוך כדי מבצע “צוק איתן” וזמן קצר אחרי מבצע “שובו אחים” הייתה כזו שבישרה על קרבתן של הבחירות. הללו הגיעו פחות מארבעה חודשים לאחר תום המבצע.

מוטת השליטה של ראש הממשלה מאפשרת לו לצמצם חיכוכים אפשריים מסוג אלה ולמעשה לרכז את הליך קבלת ההחלטות בתחום המדיני-ביטחוני בידיו ובידי שר הביטחון. רה”מ הוא השולט והמנחה את המוסד והשב”כ. רה”מ הוא האחראי הבלעדי והמנחה של המועצה לביטחון לאומי ורה”מ ביחד עם שר הביטחון אחראים על צה”ל והמנחים שלו. הגורמים המפקחים אחר פעילות ראש הממשלה מעוקרים מסמכות אמתית ובפועל הקבינט ברשות המבצעת וועדת חוץ וביטחון ברשות המחוקקת לא ממלאים את תפקידם בפיקוח על ההחלטות המתקבלות, ודאי שלא תוך כדי לחימה.

אז מעבר לרצון הטבעי לדבר על הגברת היציבות הקואליציונית, מה ניתן לעשות? אף אחד לא ממציא את הגלגל. חיזוק הקבינט והגדרת סמכויותיו, הפרדת המל”ל מראש הממשלה והרחבת הסמכויות, העמקת בסיס הידע של השרים, קביעת תפיסת ביטחון פומבית בחקיקה ראשית והקטנת מוטת השליטה של רוה”מ על גופי ההערכה והביצוע הביטחוניים.

מרבית מההמלצות המופיעות כאן מופיעות גם בדו”ח המבקר העוסק במבצע “צוק איתן”. באופן לא מפתיע הן גם מופיעות בדו”ח וינוגרד על אירועי מלחמת לבנון השנייה וכן בשורה ארוכה של מחקרים וניירות עמדה אקדמיים. חושבים שמישהו יקשיב ויישם? מישהו יתנדב לוותר מכוחו?

פורסם במקור בעיתון “הארץ” – https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3899206

Share:

שינוי גודל גופנים
×