דובר או צנזור? בחינת תפקוד דובר צה”ל בלחימה – ניתוח מלחמת “לבנון השנייה” ומבצע “עופרת יצוקה”

המתח שבין התקשורת החופשית, אבן יסוד במדינה דמוקרטית, לבין שמירה על בטחון המדינה ושלום הציבור עומדים למבחן כל העת. מבחן מרכזי אשר הפך לדוגמה הכרחית בכל דיון העוסק בנושאים כמו חופש הביטוי, צנזורה וחופש העיתונות, הוא בג”ץ “קול העם”[1]. בבג”ץ “קול העם” בוטלה התפיסה לפיה הכל בר-צנזור והונהג מבחן ה”וודאות הקרובה”, שמטרתו להבטיח שהצנזורה לא תפסול ידיעות\תוכן אלא אם קיים חשש לפגיעה בביטחון המדינה ובשלום הציבור בעקבות הפרסום בוודאות קרובה. נוסף על הגבלת הצנזורה בפסיקת בג”ץ “קול העם” הגדיר כב’ השופט אגרנט את חופש הביטוי כ”זכות עילאית” ונתן לזכות זו תוקף משפטי שהיה חסר לה טרם פסיקה זו (בג”ץ 73/53 חברת קול העם בע”מ נ. שר הפנים פ”ד ז (2), 871).

הצנזורה הביטחונית בישראל פועלת מתוקף חוק (תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945) אך בפועל  מהווה צנזורה לאחר מעשה בלבד, כתבות מוגשות לאישור הצנזורה, והיא אינה עוסקת כלל במניעת גישה אל חומר האסור בפרסום (נגבי, 2005). בנוסף הצנזורה עצמה הוגבלה מתוקף הסכמים (שעודכנו לאורך השנים) שנחתמו בין עורכי העיתונים לבין הצבא והצנזור. הסכמים אלה הגדירו את רשימת הנושאים שעליהם בלבד תחול חובת מסירת ידיעות לידי הצנזורה טרם הפרסום (שם).

אין בכוחה של הצנזורה למנוע גישה למידע הצבאי והאחריות לכך מוטלת על כתפיו של דובר צה”ל כפי שמוגדר בפקודת המטכ”ל המוצגת בתחילת פרק זה (רונן, 2006). אחריות זו טומנת בחובה אתגרים רבים שעיקרם שמירה על האיזון בין זכות הציבור לדעת לבין ביטחון המדינה ושמירה על האינטרסים הצה”ליים כפי שמגדירה אותם מחלקת ביטחון המידע בצה”ל כ”יעדי ההסתרה” של צה”ל. (יום עיון: צה”ל והתקשרות בעיתות לחימה, 2002).

לצורך מאמר זה הגדרת הצנזורה תהא הפעלת סמכות על-מנת למנוע גישה למידע (שאינו מסכן את ביטחון המדינה בוודאות קרובה), אי מתן תוקף לידיעה ו\או מניעת פרסום ידיעה תוך הפעלת סנקציות כנגד כתבים על-מנת לוודא כי הידיעה אכן אינה מתפרסמת.

במאמר אנתח שני מקרי מבחן באמצעותם תודגם השפעתו של דובר צה”ל על חופש העיתונות בעת לחימה. ניתוח התוכן בוחן “פאסיביות ואקטיביות” במעורבות דובר צה”ל בכתבות.

פאסיביות תימדד היכן שדובר צה”ל נדרש לתגובה בכתבה, הכתב עשה שימוש במקורות זרים או שנעשה שימוש במדליפים ללא מעורבות דובר צה”ל.

אקטיביות תימדד היכן שדובר צה”ל סייע לכתבים בקבלת המידע (דוגמת נתוני גיחות מטוסים או תמונות ייחודיות), יזם את הפרסום בעצמו, אפשר לכתבים גישה לראיונות בכירים או לשטח עצמו בצורה עצמאית.

המאמר יציג בחינת כתבות אשר פורסמו בשלושת העיתונים היומיים: הארץ, מעריב וידיעות אחרונות, במוסף הכותרת בימים מוגדרים ללחימה (5, 10 ו-15).

שני מקרי המבחן במסגרת מאמר זה הם מלחמת “לבנון השנייה” (2006)  ומבצע “עופרת יצוקה” (2008). הבחירה בשני מקרים אלה היא משום ששתי המערכות הצבאיות הללו התרחשו בשטחים מחוץ לגבולות המדינה אשר ניתן למנוע אליהם גישת אזרחים ישראליים. שתי המערכות התרחשו בעת האחרונה כך שמבחינה תקשורתית וטכנולוגית הן דומות במאפיינים ובהשפעות האפשריות על חופש העיתונות (“כל אחד עיתונאי” ועידן זרימת המידע במרחב הווירטואלי).

ממשק צבא עיתונות

בידי דובר צה”ל מרוכזות סמכויות רבות הקשורות בהעברת המידע ולמעשה משמש דובר צה”ל כנקז המעביר ידיעות מכלל הצבא לידי הציבור ובכלל זה כלי התקשורת. העובדות נמצאות בידי הצבא, ולא בידי העיתונאים, ומכאן שדובר צה”ל מהווה למעשה מונופול על המידע הצבאי-ביטחוני כפי שהגדיר זאת, אז עיתונאי והיום ח”כ, עפר שלח ביום עיון שעסק ביחסי צה”ל והתקשורת בעתות לחימה (יום עיון: צה”ל והתקשרות בעיתות לחימה, 2002). אותו מונופול שנוצר בשל ההגבלות על חופש העיתונות בעיקר בנושאי ביטחון יוצר מצב  שבו העיתונות ניזונה ממקור מרכזי אחד ולמעשה הצבא שולט על כל האינפורמציה הצבאית המגיעה לציבור.

בשגרה

מערכות העיתונים מכשירות כתבים מתוכן לשמש ככתבים צבאיים אשר מתמחים בפרסום ידיעות צבאיות ובקשר עם המערכת הצבאית. “סימון” של אותם הכתבים הינו חשוב וזאת לאור העובדה כי הכתבים, במסגרת תפקידם, נחשפים למידע רב ומסווג וקיים צורך לבצע הן בדיקת רקע (בדיקה ביטחונית) והן “שיחת הבהרה” בתוך המערכת הצבאית לקביעת כללי המשחק. תהליך זה נקרא “האמנה” והוא בר ביטול בכל עת (רונן, 2006). נקודה זו מסמנת למעשה מנוף לחץ ראשון העומד לרשות המערכת הצבאית אל-מול הכתבים הצבאיים. הכתב הצבאי הינו הכתב היחיד הזקוק לאישור של המערכת המסוקרת טרם תחילת הסיקור (פרי, 2008). מאחר ואין המערכת הצבאית מחויבת להכניס כתבים ותקשורת לתחומי הבסיסים מהווה האיום בדבר ביטול “האמנת הכתב” כסנקציה לקביעת כללי משחק, אשר על פיהם העיתונאי מחויב לנהוג (רונן, 2011).

חריגה מכללי המשחק, אשר נקבעים על ידי הצבא, עלולה להוביל גם לאפליה לרעה במסירת ידיעות ב”התנדבות” מטעם הצבא, הכוונה היא לאותן ידיעות, אשר אינן מכילות מידע צבאי נטו, אלא מכילות גם מידע אשר בינו לבין צבא נטו לא קיים כל קשר (דוגמת זוגות נשואים, הרס”ר המיתולוגי וכדומה) (לבל, 2005). כך לדוגמה עיתון הארץ עתר כנגד הרמטכ”ל בשנת 1996 בשל מדיניות מפלה בכל הקשור לאותן “כתבות צבע” (כינוי לכתבות אשר אינן מכילות דיווחים חדשותיים) אשר נמנעה ממנו הגישה בשל חריגה מכללי המשחק כאשר פרסם העיתון ידיעה בדבר הרוגים ופצועים לפני שהדבר הובא לידיעת המשפחות. בפסיקת ביהמ”ש בוקרה מדיניות דובר צה”ל ונכתב בין היתר “קשה בעיני כי דובר צה”ל קנה זכות וסמכות לעשות מחווה כלפי אמצעי תקשורת כזה או אחר” (בג”צ 181/96 הוצאת עיתון הארץ נ’ הרמטכ”ל פ”ד נ(5) 45).

דוגמה זו של עיתון “הארץ” ממחישה אמצעי אחד של דובר צה”ל אשר באמצעותו הוא מפעיל לחץ על כתבים צבאיים ומערכות התקשורת לשחק לפי כללי המשחק, שאותם הוא עצמו קובע.

בכל הקשור לסוגיות שעניינם בביטחון המדינה, דובר צה”ל פועל אל מול יעדי ההסתרה שנקבעים על ידי מחב”ם ומתעדכנים מעת לעת. דובר צה”ל בשמשו כשופר הצבא וכנקז המידע כאמור, מחזיק באחריות למניעת העברת מידע מסווג לבלתי מורשים, ומשמש כווסת בין זכות הציבור לדעת לבין שמירה על ביטחון שדה.

כדי להתגבר על המאמצים בין הצורך לשמור על המידע המסווג, שמור, לבין מתן אפשרות גישה לכתבים וחשיפת מידע לצורך סיקור מאוזן ואמין, משתמש דובר צה”ל בכלים “רגשיים” על-מנת ליצור מחויבות מסוימת בין הכתבים לבין המערכת הצבאית. הכלים הרגשיים יוצרים מעיין יחסי קח-תן. ה”קח” מתייחס לגישה למידע מסווג והצטרפות לכוחות בעת לחימה וה”תן” הוא שקט תעשייתי ואי-פרסום ידיעות, אשר לא עולות בקנה אחד עם יעדי ההסתרה\ההסברה הרצויים. העיתונאי אלון בן-דוד הגדיר זאת בראיון לכותב מאמר זה[2] “מתקיימים יחסי ‘קח-תן’, אלה כללי משחק לגיטימיים”.

כלי נוסף העומד לרשות דובר צה”ל במערכת היחסים בינו לבין העיתונות והתקשורת כולה מכונה “דברור”. הדברור היא למעשה פעולה בה נוקט דובר צה”ל כדי להבטיח שתכנים, אשר מכילים מידע שנאסף בעזרתו (הכוונה תוך עזרת דובר צה”ל בגישה למידע במגע ישיר או מסירת מידע לצורך הכנת הכתבה) לא יהיו ערוכים בצורה מגמתית, אשר תציג את צה”ל באור שלילי. כלי זה בא לידי ביטוי באמצעות החתמת הכתבים וההפקות על חוזים דרקוניים, שבהם מאפשר דובר צה”ל גישה למידע ולבסיסים תוך הבטחת זכות וטו על התוכן בכל עת, גם טרם השידור. כך לדוגמה בשנת 2007 בדובר צה”ל ניסו למנוע שידור פרק בסדרה בערוץ 10 שעסקה בתאונות בצבא בטענה ש”הבמאית בחרה לנקוט בגישה מניפולטיבית וחד צדדית…” (פורסם ב-NRG 29/1/2007).

אם כך, עד-כה הוצגו שלושה מנגנוני ויסות המופעלים על-ידי יחידת דובר צה”ל כדי לבקר ולשלוט על תהליך זרימת המידע בין הצבא לעיתונות ומשם לציבור: אמנת הכתב הצבאי, יצירת יחסי “קח-תן” ופעולת הדברור.

בלחימה

בעת חירום הופך דובר צה”ל למשמעותי הרבה יותר בכל הקשור למסירת מידע לציבור אשר יש לו חלק בתהליך הלחימה, בין אם בעורף ובין אם בלחימה באופן פעיל.

המתח העומד בין שמירה על זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות לבין שמירה על ביטחון המדינה הופך להיות משמעותי מאד. ישנן ידיעות, אשר פרסומן או העברת המידע הרשמי, עלול להוביל לפגיעה בביטחון המדינה כפי שהגדיר זאת הרמטכ”ל דאז רא”ל (מיל’) שאול מופז ביום עיון שעסק ביחסי צה”ל והתקשורת בעת לחימה “זכות או חובת הציבור לדעת אינה מוטלת בספק כל עוד לא חורגים מגבולות ביטחון השדה” (יום עיון: צה”ל והתקשרות בעיתות לחימה, 2002).

דובר צה”ל מרכז מאמצים בעת לחימה כדי לעזור לנצח גם אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הרצון לאפשר לציבור לממש את זכותו לדעת. באופן זה אחראי דובר צה”ל על עריכת התדרוכים, הפצת מסרים לציבור, תמונות וראיות “מפלילות” מהשטח.

כלי משמעותי בו נעשה שימוש בעת  לחימה (גם בחירום “שוטף” קרי מצבי חירום נקודתיים) הוא “צו שטח צבאי סגור” המאפשר למפקד הצבאי להחליט על אזור מסוים שהוא סגור לכניסת כל מי שאינו שייך לכוחות הביטחון או אושר על-ידם. השימוש בכלי זה הינו לגיטימי כל עוד הוא נעשה בשל שיקולים ביטחוניים גרידא, אך כאשר מתערבים שיקולים לא-עניינים כמו מניעת גישה מהתקשורת כדי לא “להיחשף”, הדבר מהווה פגיעה משמעותית בחופש העיתונות ופותח פתח לשמועות בדבר הנעשה בשטח (רונן, 2011). לדברי דובר צה”ל כיום וכן קודמו בתפקיד, בראיונות למאמר זה, השימוש בשטח צבאי סגור על-מנת למנוע גישה למקום, צומצם מאד וכעת צווי שטח צבאי סגור מופעלים קודם על-מנת למנוע פגיעה בחיי אדם והפרעה לפעולת הלוחמים, ורק לאחר מכן משיקולים נוספים. יחד עם זאת כתב צבאי בכיר ציין בפניי כי במקרים כמו פינויים בהתיישבות מופעל צו שטח צבאי סגור על-מנת למנוע גישת עיתונאים למקום וזאת כדי שהפינוי יתבצע בהפתעה, לא עניין של סכנה ברורה ומיידית[3]. העיתונאי אלון בן-דוד ציין כי “היכולת של הצבא לקבוע שטח צבאי סגור מהווה מגבלה משמעותית לפעולת העיתונאים באזורי לחימה”, אך יחד עם זאת, נעשה ניסיון להידבר ולהיכנס לשטח המוכרז, כי המרדף אחר המידע הינו חיוני לעבודתם כעיתונאים.

אם כן, ניתן לסכם את ממשקי צבא-עיתונות כמערכת מורכבת בה שולט דובר צה”ל בכללי המשחק המוכתבים לכתבים ולמערכות התקשורת. ניכר כי בידי דובר צה”ל יש כלים משמעותיים דרכם הוא יכול להפעיל סנקציות משמעותיות, על-מנת למנוע פרסום מידע שאינו עולה בקנה אחד עם מדיניותו. מלבד השימוש בשטח צבאי סגור עושה רושם כי שלושת הכלים: האמנה, יצירת יחסי תלות (“קח ותן”) והדברור משרתים בעיקר את הצרכים ה”עסקיים” של דובר צה”ל, הצד השיווקי של הדובר. יחד עם זאת מהוות הגבלות אלה של דובר צה”ל פגיעה חופש העיתונות וחופש הפעולה של העיתונות.

ניתוח מקרי המבחן

בתהליך איסוף הנתונים נערך ניתוח תוכן לשמונה עשר מוספי כותרת בעיתונים היומיים שהוגדרו ונותחו 119 ידיעות שעסקו בנושאי צבא או מהלכים צבאיים תוך כדי הלחימה.

מלחמת לבנון השנייה

במלחמת “לבנון השנייה” ניכר כי יותר ידיעות התפרסמו ללא מערובות דובר צה”ל בהכנתן, מאשר כאלה שדובר צה”ל היה מעורב בהכנתן. בסך הכל נמצאו 58 כתבות העונות למאפייני המחקר.

ב57% (33 מתוך 58) מהמקרים ניתן לציין כי לא ניכרת מעורבות דובר צה”ל בידיעות שהתפרסמו וזאת לעומת 47% (25 מתוך 58) מהמקרים בהם ניתן לציין כי ניכרת מעורבות דובר צה”ל בפרסום.

כפי שמוצג בתרשים 1 ניתן להתרשם כי בשום שלב לא הייתה עדיפות לדובר צה”ל מבחינת מעורבות בכתבות המפורסמות אך יחד עם זאת לא ניתן להצביע על מגמה קבועה אשר לפיה ניתן לקבוע אופי מעורבות דובר צה”ל או היעדרה.

בדיווחים אשר זוהתה בהם מעורבות דובר צה”ל ניתן להצביע על אחידות בתוכן הדיווח הצבאי, כאשר השוני מתמצה במספר מילים וחלוקת הפסקאות.

שני מקרים בהם ניכרה עצמאות הכתבים ודיווח ללא מעורבות דובר צה”ל הם: פגיעת טיל חיזבאללה בסטי”ל (פורסם ב-16/07/2006) והתרסקות המסוקים והחשש שההתרסקות נבעה מפגז תותחנים טועה (פורסם ב-21/07/2006) .

מבצע עופרת יצוקה

במבצע “עופרת יצוקה” ניכר שינוי מגמה באשר להתנהלות הצבא אל-מול התקשורת וניתן לזהות שרוב הכתבות שפורסמו בימי הלחימה המוגדרים היה דובר צה”ל מעורב בהכנתן. בסך הכל נמצאו 61 כתבות העונות למאפייני המחקר.

ב67% מהמקרים (41 מתוך 61) ניכר כי דובר צה”ל היה אקטיבי ומעורב בהכנת הכתבות, וזאת לעומת 33% מהמקרים (20 מתוך 61) בהם דובר צה”ל נדרש לתגובה או שנעדרת מעורבותו מהכנת הידיעה.

כפי שניתן לראות בתרשים, דובר צה”ל במבצע “עופרת יצוקה” היה אקטיבי יותר ומעורבותו בכתבות הצבאיות שפורסמו הייתה רבה. עוד ניתן להבחין כי עם התקדמות הלחימה עלתה מעורבותו של דובר צה”ל בתוכן הידיעות שפורסמו בעיתונים.

במהלך המבצע ניכר כי כתבות רבות אשר פורסמו עסקו בעורף וכן הועדפו כתבות “צבע” רבות על-פני דיווחים צבאיים נטו.

מעורבות דובר צה”ל בלטה במיוחד בשחרור תמונות לעיתונות מטעמו וכן בהפצת סיפורים “פיקנטיים” דוגמת קצין שיצא לחתונתו ומיד שב לשדה הקרב.

אירוע אשר בלטה בו עצמאות העיתונאים היה הפצצת מטה העיתונאים הבינ”ל בעזה (פורסם ב-11/01/2009). מקרה זה בשל קשרים רבים שמחזיקים עיתונאים ישראליים עם הקולגות שלהם הצריך את דובר צה”ל להגיב לידיעות.

כמו כן ניכר השימוש במילות הקוד “בצה”ל אומרים” כדי לתאר את אשר נאמר בתדריכים שנערכו עם המח”טים (מפקדי החטיבות) והקצינים בשטח, ביוזמת דובר צה”ל, כפי שציין תא”ל (מיל’) בניהו “הרצון היה לתת את הידע ובעדיפות שהמח”טים והמג”דים ידברו”.

בין שתי מערכות – בין שתי תפיסות תקשורתיות

בתאריך ה-5/01/2009, במהלך מבצע “עופרת יצוקה”, נכתב במעריב “בניגוד למלחמת “לבנון השנייה”, שהייתה מאופיינת בתדריכים בשידור ישיר כמעט מידי יום ובביקורים תוכפים בבסיסי צה”ל והמערכים השונים, מנהיג תא”ל בניהו, דובר צה”ל, מדיניות שונה לחלוטין. כעת מי שמתראיין ומדווח על המתרחש בשטח הוא דובר צה”ל עצמו או אלוף פיקוד העורף”.

ציטוט זה מבטא במידה רבה את ההבדלים המשמעותיים שחלו בתפיסה התקשורתית ביחידת דובר צה”ל בין שתי המלחמות.

במלחמת “לבנון השנייה” הונהגה על-ידי הרמטכ”ל דאז רא”ל (מיל’) דן חלוץ ודוברת צה”ל דאז תא”ל (מיל’) מירי רגב מדיניות של “פתיחות תקשורתית מרבית”. מדיניות זו התאפיינה ביצירת קשרים טובים עם התקשורת, עריכת תדרוכים רבים ושיחות רקע רבות ומתן אפשרות גישה לשטח (ועדת וינוגרד, 2008).

אותה פתיחות תקשורתית יצרה קרקע פורייה ל”תקלות” ביטחון מידע בצבא במהלך המלחמה. מידע אשר קברניטי הצבא לא תכננו למוסרו הגיע לידי התקשורת ומשם, לעיתים בפיקוח הצנזורה ולעיתים לא, לעיני הציבור כולו וכפי שכתב צבאי בכיר הגדיר זאת בפניי “ב’לבנון השנייה’ שיתוף הפעולה תקשורת-צבא היה פורה אפילו על לרמה של פריצות ביטחונית”. כחלק ממדיניות הפתיחות התקשורתית הוצע לכתבים צבאיים להצטרף לכוחות הלוחמים. צירופם של הכתבים הוביל לחשיפת מידע מסווג רב לעיניהם כמו גם פגיעה בריכוז המפקדים בשל רצון החשיפה של המפקדים (ועדת וינוגרד, 2008).

ניכר כי הצריבה שהשאירה מלחמת “לבנון השנייה” במערכת הצבאית, כמו גם התקשורתית, הובילה לשינוי כיוון או כפי שציין זאת תא”ל (מיל’) בניהו, דובר צה”ל לאחר מלחמת “לבנון השנייה” “מעבר מפריצות תקשורתית לפתיחות מבוקרת”. שינוי התפיסה התקשורתית.

מבצע “עופרת יצוקה” היה לסיבוב לחימה שני, תוך פרק זמן קצר יחסית (שנה וארבעה חודשים לאחר מלחמת “לבנון השנייה”), אשר חלק מאפיינים דומים עם מלחמת “לבנון השנייה” דוגמת שטח הלחימה מחוץ לגבולות המדינה (שלא כמו הלחימה בתוך יו”ש לדוגמה), הפגזות קשות על העורף וגיוס מילואים נרחב.

המעבר מאותה “פריצות תקשורתית” כפי שמכנה זאת תא”ל (מיל’) בניהו לפתיחות המבוקרת ייצרה דפוס פעולה שונה במהלך מבצע “עופרת יצוקה”. אותה פתיחות מבוקרת התבטאה למעשה בשליטה כמעט מוחלטת במידע ובפרסומים המועברים מהצבא לכלי התקשורת.

במהלך מבצע זה, כפי שגם ניתן לראות בתרשים 3, ידו של דובר צה”ל הייתה על העליונה כפי שמבטא זאת תא”ל מרדכי “השליטה ב’עופרת יצוקה’ בתקשורת אפשרה לייצר תדמית של הישגים” ולתפיסה זו שותף גם הכתב גדעון לוי אשר טען בראיון לכותב מאמר זה[4] כי “דובר צה”ל הצליח להיצמד לנרטיב שרצה להעביר בזכות מונופול על הידע והפעלת לחצים”. אכן כפי שהדבר מודגם בניתוח הנתונים, דובר צה”ל היה מעורב ב-64% יותר במבצע “עופרת יצוקה” (25 כתבות ב”לבנון השנייה” לעומת 44 כתבות במבצע “עופרת יצוקה”) במידע שנכתב בכתבות מאשר במהלך מלחמת “לבנון השנייה”, בימים שנבחנו.

אחד ההישגים אשר באו לידי ביטוי בשליטה התקשורתית של דובר צה”ל במהלך מבצע “עופרת יצוקה” הוא ,יצירת שיח הגמוני בתקשורת הישראלית הפופולארית וצמצום המרחב הציבורי בו אמורה להתגבש דעת הקהל. במהלך מלחמת “לבנון השנייה”, מימיה הראשונים ממש וככל שהתארכה, הציבור נחשף למידע רב אשר הגיע בצורה עצמאית ולא מתווך מידי דובר צה”ל (כפי שגם הוצג לעיל) והתאפשרה תקשורת ביקורתית שאף “ננזפה” על כך מהממסד ומהציבור כאחד (מועצת העיתונות בישראל, 2007). הבדל זה מבטא בצורה טובה את מקומו של דובר צה”ל ביושבו כאחראי על מסירת המידע ולמעשה בהיותו מונופול על כלל המידע הצבאי המהימן. ניתן להצביע על השינוי בתפיסה התקשורתית ככזה אשר לכאורה סייע לצה”ל להשיג תמיכה ציבורית למהלכיו ולניהול המבצע בדרג המדיני. את הבדל זה והשינוי בתפיסה התקשורתית ביטא היטב תא”ל (מיל’) בניהו כשאמר בפניי ש”תפקידו של דובר צה”ל הוא לעזור לצה”ל לנצח ולא לעזור, כפי שהיה ב”לבנון השנייה”, לתקשורת לנצח”. נדמה כי התקשורת אכן הבחינה בכך שדובר צה”ל נוקט במדיניות שונה ואחת ההשפעות של מדיניות זו היא השגת השקט בציבור ומרחב פעולה חופשי לצה”ל (אברבך, 2009).

שתי המערכות הנבחנות מבטאות שתי תפיסות תקשורתיות שונות לחלוטין. נדמה כי בכל הקשור לתקשורת הישראלית בעימות המתרחש מחוץ לגבולות המדינה היא נמצאת תלויה בחסדיו של דובר צה”ל באשר היא תקבל את המידע ואיזה מהמידע היא תקבל ושתי המערכות מציגות את תפקודו של דובר צה”ל בשני חלקי הציר שנע בין “סגירות תקשורתית” לבין “פתיחות תקשורתית”.

סיכום

הבעייתיות בעבודתו של דובר צה”ל טמונה במידת ריכוזיותו והיותו מונופול על המידע הצבאי במדינת ישראל. בועדת קרני נבחנה האחריות על ההסברה בעת חירום ובחינת כלל המערכים אשר אמונים על העברת מידע לציבור. במסקנות הועדה נקבע כי אין מקום להטיל את אחריות ההסברה בחירום על דובר צה”ל משום שזה מהווה גוף דוברתי של צה”ל בלבד ולא של מדינת ישראל ומכאן שיש צורך לרכז גוף הסברה ממלכתי אשר יהיה אמון על העברת המידע לידי הציבור בעת חירום. למרות מסקנות ועדה זו אשר נחתמו בשנת 1974 דובר צה”ל ממשיך להיות גורם הסברה מרכזי בעת חירום ובעיקר מהווה, כאמור, מונופול על המידע הצבאי ומהווה גורם ההסברה על הפעילות הצבאית בעת חירום.

תלות העיתונאים בדובר צה”ל בעת לחימה יוצרת קונפליקט אשר מוביל הן לפגיעה אפשרית בחופש העיתונות והן לפגיעה אפשרית בשיח הציבורי הביקורתי וקיומו של מרחב ציבורי פורה בחברה הישראלית (זאת באמצעות האחדת הדיווחים החדשותיים והיעדרה של עיתונות עצמאית וחוקרת בעת הלחימה). חשיבותו של השיח הציבורי החופשי בעת לחימה חשובה מאד, וזאת כדי לאפשר לציבור לבקר את השלטון בזמן אמת אחר ניהול הלחימה בשדה הקרב ובזירה האסטרטגית.

השוני המשמעותי אשר מצאתי במסגרת ניתוח מקרי המבחן בין מעורבות דובר צה”ל בדיווחים התקשורתיים במהלך מלחמת “לבנון השנייה” לבין מבצע “עופרת יצוקה”, מצביע אומנם על מעורבות גבוהה של דובר צה”ל במהלך הימים שנבחנו במבצע “עופרת יצוקה”, לעומת מלחמת “לבנון השנייה” אך אין מעורבות זו כדי להעיד על פעילותה של צנזורה, אלא על השפעה שקיימת בידי דובר צה”ל על חופש העיתונות. עצם העובדה כי דובר צה”ל יוזם הוצאת מידע לעיתונות והיעדר פרסום עצמאי מספק של ידיעות צבאיות, יכול ללמד על סביבה תקשורתית סגורה והשפעה של דובר צה”ל על חופש העיתונות וחופשיות השיח הציבורי, אך אין כאן בהתאם להגדרתי הפעלה של צנזורה. לא הופעלה כאן סמכות, מוכחת, כדי למנוע גישה למידע שלא משיקולים ביטחוניים או מכל שיקול אחר בעת לחימה, וכן לא מצאתי עדויות כאמור להפעלת סנקציה כדי למנוע פרסום מידע.

דובר צה”ל הוא בהחלט גוף מרובה סמכויות המהווה מונופול על הידיעות הצבאיות במדינת ישראל ויוצר תלות של העיתונאים אליו, אך אין מונופול זה מהווה לדעתי הפעלת צנזורה ביטחונית נוסף על הצנזורה הביטחונית החוקית בישראל. אומנם דובר צה”ל פועל לעיתים כצנזור משנה כפי שהגדיר זאת תא”ל (מיל’) בניהו בפניי “מידע שלדעתי הצנזורה תפסול סביר שלא ייצא מטעם דובר צה”ל” אך יחד עם זאת קיימים מקרים בהם דובר צה”ל עומד לצנזורה בעצמו.

לא מצאתי לנכון להגדיר את דובר צה”ל כצנזור ביטחוני נוסף על הצנזורה הביטחונית בישראל, אלא וזאת בניגוד להשערתי בתחילת המחקר, דובר צה”ל כשמו כן הוא, דובר. אומנם מדובר בדובר מרובה סמכויות ותפקידים אך זה בהלימה לתחושתי למיקומו של הצבא בחברה הישראלית.

המאמר התפרסם במגזין “מערכות” – http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/8/113338.pdf

מקורות

אברבך, ל’-א’. (6 ינואר 2009). מדובר צה”ל נמסר: שקט. אוחזר מתוך NRG: http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/836/002.html

בג”צ 181/96 הוצאת עיתון הארץ נ’ הרמטכ”ל פ”ד נ(5) 45. (אין תאריך).

בג”ץ 73/53 חברת קול העם בע”מ נ. שר הפנים פ”ד ז (2), 871. (אין תאריך).

בנזימן, ע’. (5 ינואר 2009). רפיסות עיתונאית אינה פטריוטיות. אוחזר מתוך העין השביעית: http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/060109_uzi benziman_dogs who became Poudels.aspx

וימן, ג’. (9 ינואר 2009). תסמונת ההנגאובר. אוחזר מתוך העין השביעית: http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/100109_Media_hangover_is_coming.aspx

ועדת וינוגרד. (2008). דין וחשבון: הועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006.

יום עיון: צה”ל והתקשרות בעיתות לחימה. (2002). המכון הישראלי לדמוקרטיה.

לבל, א’. (2005). קומפלקס משפטי-תקשורתי מול קומפלקס ביטחוני-פוליטי: יחסי תקשורת, משפט וביטחון בחברה הישאלית. ב- א’ לבל (עורך), ביטחון ותקשורת: דינמיקה של יחסים (עמ’ 151-180). ירושלים: מכון בן גוריון לחקר ישראל.

מועצת העיתונות בישראל. (2007). דין וחשבון: הועדה לקביעת כללי אתיקה לעיתונות בזמן מלחמה.

נגבי, מ’. (1975). חופש העיתונות בישראל: הגבלות שמקורן באינטרס של ביטחון המדינה. עבודת הסמכה לקבלת התואר “מוסמך במשפטים” – האוניברסיטה העברית.

נגבי, מ’. (2005). נפילתה ועלייתה של הצנזורה בנושאי ביטחון בישראל. ב- א’ לבל (עורך), ביטחון ותקשורת: דינמיקה של יחסים (עמ’ 183-199). ירושלים: מכון בן גוריון לחקר ישראל.

נוסק, ה’, & לימור, י’. (2007). נורמליזציה של אנומליה: צנזורה צבאית בישראל. ב- ב’ נויברגר, א’ בן-עמי, & א’ גרוס-רופא (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל: מקראה (כרך א, עמ’ 347-375). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

פקודת מטכ”ל – 2.0203 חטיבת דובר צה”ל . (15 3 1976).

פרי, י’. (2008). האומנם מבקרת התקשורת בישראל את הצבא ואת תרבות הביטחון? ב- ג’ שפר, א’ ברק, & ע’ אורן (עורכים), צבא שיש לו מדינה? ירושלים: כרמל.

קרני, ו’. (1974). ועדה לבדיקת מערך ההסברה במלחמת יום הכיפורים.

רונן, ד’. (2006). צנזורה מטעמי ביטחון – סכנה לחופש העיתונות? חיבור לשם קבלת תואר דוקטור במשפטים. ישראל: אוניברסיטת תל-אביב.

רונן, ד’. (2011). דיני צנזורה: תקשורת, חופש ביטוי וביטחון המדינה. תל אביב: פיקלשטיין וגנוסר בע”מ.

תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945.


[2] ראיון שנערך על-ידי כותב מאמר זה עם העיתונאי אלון בן-דוד ב-10/10/2012.

[3] ראיון שנערך על-ידי כותב מאמר זה עם כתב צבאי בכיר אשר ביקש כי דבריו יצוטטו שלא לייחוס ב-9/10/2012.

[4] ראיון שנערך על-ידי כותב מאמר זה עם העיתונאי גדעון לוי ב-23/10/2012.

Share:

שינוי גודל גופנים
×