The post פוליטיקה של ביטחון appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

פעמיים הפרה ממשלת ישראל ה-35 את הוראות "חוק יסוד: משק המדינה". פעמיים במסגרתן לא הוגש חוק התקציב לדיון בכנסת במועד החוקי, אותו המועד שנקבע כדי להשאיר פרק זמן מינימלי לחברי הכנסת ולציבור לדיון בתקציב המדינה. "חוק יסוד: משק המדינה" דורש מהממשלה להגיש הצעת תקציב 60 יום לפני תום שנת התקציב. כ-120 יום חלפו מאז המועד הזה לגבי תקציב 2020 ו-15 יום מאז המועד הזה ביחס לתקציב 2021. אבל עבור חברי הקואליציה, הישרדות הכנסת היא מעל לכל ערך חוקי עליון. כשהחוק לא התאים, שינו אותו יום לפני שהסנקציה נכנסה לתוקף.

והנה לכם תסריט: מאחר וב-23 בדצמבר בחצות הכנסת תפוזר אם לא יאושר תקציב מדינה לשנת 2020, החל משבוע הבא יחל מרתון לאישור תקציב 2020. תחילה בממשלה שתפרסם לציבור בנוהל מזורז את טיוטת התקציב, ולאחר מכן בדיון בזק בוועדות הכנסת שיצטרך להסתיים עד ה-17 בדצמבר ובמליאה. הקואליציה תמצא עצמה דורסת את האופוזיציה ואת הציבור. חבריה יגידו שאין זמן לדיונים מעמיקים. הם יסבירו שמדובר בסך הכל לתקציב לשבוע אחד. שאין צורך לדון בו לעומק. שגם ככה רוב השנה הזו מאחורינו. ובכן – הם ישקרו.

במדינת ישראל חוק התקציב הוא חוק שנתי – כלומר, התקציב לא בנוי מסעיפים לפי חודשים אלא מסעיפים שנתיים. כשלא מאושר תקציב מדינה, מתנהלת המדינה באופן חודשי, כאילו היה התקציב הקודם לתקציב חודשי – מצב זה נקרא "1/12". כל מי שעיניו בראשו יכול להבין כי למדינה לא יהיה תקציב לשנת 2021 עם תחילת שנת התקציב. משמעות הדבר המיידית היא כי מדינת ישראל תתנהל בינואר 2021 כנגזרת של תקציב 2020 – במידה ויאושר – או לפי תקציב 2019 על עדכוניו. הדיון בתקציב 2020 הוא קריטי, מאחר והוא למעשה דיון תקציבי על שנה שלמה. גם אם בפועל נשאר עוד שבוע לשנת הכספים.

הטיעון של "תקציב לשבוע", שיהיה שגור בפי כל אלה שינסו לזרז את הדיון בכנסת, יהווה פתח ל"יצירתיות תקציבית". תישארו איתי רגע: נניח שבתקציב 2019 אושר סכום של 100 שקלים בסעיף, ובתקציב 2020 הסעיף היה אמור לגדול ל-120 שקלים. מאחר ולא אושר תקציב לשנה זו, באותו הסעיף נוצר למעשה "חיסכון". חסכונות כאלה נוצרו בסעיפים תקציביים רבים. חייבים להיות ערים לזה ולראות היכן מתחבאים "חסוכונות" אלה בתקציב 2020, משום שהם באופן כמעט מיידי יהפכו ליתרות תקציביות משנת התקציב. כן, זה טיפה מורכב אבל כאן בדיוק מתחילים המשחקים בתקציבים. הצעת תקציב 2020 עשויה להחביא בתוכה יתרות תקציביות רבות שיהיו מקור למשחקים, החל משבוע לאחר מכן.

אחרי שהפכו את חוקי היסוד שלנו לפלסטלינה והסירו מעליהם את חרב פיזור הכנסת בסוף אוגוסט 2020, עשויה לבקש הקואליציה להפוך גם את הדיון הציבורי על תקציב המדינה לכזה המעוקר ממשמעות. אי אפשר ללמוד את תקציב המדינה באופן ראוי בשלושה שבועות. לא חברי הכנסת מהאופוזיציה ולא הציבור יוכלו להקיף את מלוא הסעיפים, לחוות את דעתם ולהשתתף בדיון הציבורי על המסמך החשוב ביותר בקביעת סדר העדיפויות של המדינה.

במקום למצוא את עצמנו בתוך העמדת הפנים הדמוקרטית הזו של אישור תקציב, בואו נציע פשרת "האוזר 2.0": תעזבו את משחקי העברת תקציב 2020 ותקבעו שהתקציב לשנים 2020-2021 הוא דו-שנתי, כך תשאירו את סנקציית הפיזור על אי העברת תקציב בסוף מארס 2021. אותו רעיון מהפכני שבסיסו כבר הופיע בהסכמים הקואליציוניים שהקימו את הממשלה הזאת. הרי הכל עדיף על משחק מזויף של דיוני תקציב מדינה תחת לחץ של זמנים, מה שבשום סיכוי לא יאפשר העברת תקציב בזמן. תעשו לנו טובה, תעזבו את המשחקים ותעבדו ברצינות על תקציב מדינה לתקופה הקרובה.

פורסם ב"הארץ" ב-17.11.2020

The post הם יגידו שזה רק עניין של שבוע. הם ישקרו appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

בימים כאלה, ועל רקע העובדה שבשנתיים האחרונות עברה מדינת ישראל ארבע מערכות בחירות (מקומיות ב-2018 ו-3 ארציות), מתחדדת העובדה שפשוט מזלזלים בנו, הציבור. ניסיון של תושב ישראל לקבל את החדשות מהערוצים דוברי העברית היה נתקל קודם כל בבידור זול, אחר כך בדיון רדוד ורק לבסוף בתרגום, במקרה הטוב, של הפרשנויות מהערוצים המקבילים דוברי האנגלית. מעט מאוד חדשות, אם בכלל, היו בדיווחים האלה.

לו היו רוצים, בישראל היה אפשר בקלות לייצר יום שידורים מרתק עם מפות אינטראקטיביות מרשימות ברמת הקלפי הבודדת. בשידור כזה היינו יכולים ללמוד על הערים בארץ, השכונות והמרקמים החברתיים. ללמוד מה מעניין את התושבים באותו אזור ההצבעה, מה האופי הפוליטי שלהם. אבל הציבור בישראל מצא עצמו לקוח, כמעט שבוי, של ערוצים המקדשים את הדיון הרדוד. בכל אחת ממערכות הבחירות האלה היינו יכולים וצריכים לזכות לשידור ראוי יותר. בכל אחת מהן היו דרמות של ספירות ועתירות ומשקיפים, ממש כמו שקורה בארצות הברית.

אפשר לנהל דיון בדבר הצורך להחזיק ליל שידורים שלם עתיר טאלנטים באשר לתוצאות חלקיות של בחירות שמתקיימות הרחק מכאן. הרי תוך כדי השידורים עצמם הבהירו הכתבים שייקח זמן עד שתוצאות הבחירות יוודעו באופן סופי, ימים אפילו.

למרות שבפועל, הלילה היותר מעניין מבחינת המתח בעדכונים החלקיים היה דווקא זה שיום לאחר הבחירות, ערוצי הטלוויזיה שרק יום קודם ייחדו קרוב ל-24 שעות שידור לבחירות ארה"ב ולתוצאות החלקיות, כמעט והתעלמו מהלילה הזה. זה קרה כי גם הם יודעים שהם מוכרים בידור ולא חדשות, והחדשות האמיתיות לגבי זהות נשיא ארצות הברית הבא יתקבלו כשהספירה כמעט תהיה סופית ויוודעו פחות או יותר לכל העולם באותו הזמן.

חולשתם של כלי התקשורת בישראל מתבטאת במידה רבה בבחירה במכנה המשותף הנמוך ביותר, זאת כדי כביכול להעביר מידע לציבור. לייצר ערב שידורים המתבסס על מומחים ועובדות זו משימה לא פשוטה. הרבה יותר פשוט לשרוף זמן מסך בזמן שהשידור עובר מדעה של אדם אחד לדעה של אחרת. הרבה יותר קשה להיערך ליום שידורים שבו יש באולפן מי שיידע לנתח את המידע שאנחנו רואים.

הדיון הציבורי החשוב שאנחנו צריכים להתחיל לקיים הוא על הכישלון של הרשות הרביעית בדמוקרטיה שלנו – התקשורת. זה מתחיל בעורכים שכאילו נעלמים מעין הציבור (למעט עורך "ישראל היום") וממשיך עד אחרון הטאלנטים והכתבים. בעידן של היום, כשיש לציבור אלטרנטיבה לפעמים לאותו המידע בדיוק, אנחנו מגלים עד כמה הכישלון הזה בוטה. עד כמה הזלזול בנו כציבור מושרש בפיהם של הכתבים והפרשנים.

חברי הרשות הרביעית נהנים מעדיפות בנגישות למידע ולמקומות פיזיים על פני הציבור הרחב. אנחנו הענקנו להם את זה מתוך הבנת תפקידם הדמוקרטי. אבל העדיפות הזו חייבת לבוא עם אחריות, עם דין וחשבון על תפקודם. מגיע לנו יותר מכלי התקשורת שלנו, ודאי בדיון הפוליטי. לצערי, יותר ישראלים מכירים עכשיו את המחוזות בפנסילבניה או ג'ורג'יה ומעט מדי מכירים את האופי של השכונות באשקלון או צפת. זה לא קורה כי יש לנו פחות מידע לעבד או רמת פירוט מידע פחותה – זה מגיע בעיקר כי מזלזלים בנו.

פורסם ב"הארץ" ב8.11.2020

The post צפייה בשידורי CNN הוכיחה לי: מזלזלים בנו appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

ברכותינו. יצאתם מהבית? הפכתם בזה הרגע לחשודים. ואל דאגה, נטל ההוכחה הוא עליכם שאתם לא עבריינים.

מדינת ישראל נמצאת במשבר. משבר דמוקרטי, משבר אמון ומשבר בריאותי. יש כמה מגפות שמסתובבות בחוץ ובכולן צריך לטפל. אבל כדי להתמודד עם המגפות סללה הממשלה את הדרך לתקנות דרקוניות, מבלבלות, קשות לאכיפה ובעיקר כמעט בלתי אפשריות בפן האנושי.

לא מאמינים לנו? תשאלו את גילה גמליאל, מיקי לוי, נדב ארגמן, אביב כוכבי, בנימין נתניהו, רובי ריבלין, שרה נתניהו ואפילו את דוברת פיקוד העורף. חלקם בדברי ההתנצלות שלהם אמרו שההנחיות לא היו ברורות דיין. זה לא מפתיע. בניגוד אולי לנתפס במקומות מסוימים, בני אדם הם לא מכונות. אנחנו כמובן יודעים וזוכרים זאת. התקנות שהתקנו לא ממש.

אבל בניגוד לרשימת האישים הנכבדת הרשומה מעלה, האזרחיות והאזרחים היוצאים החוצה מביתם אינם נהנים לרוב מהילת חסינות. מבחינת השוטרים והפקחים ברחוב, על כל אחד מהם להוכיח, כי מטרת שהייתו בחוץ היא לגיטימית ובהתאם לתקנות. תשעה מיליון אזרחיות ואזרחים הינם חשודים עד שיוכח אחרת.

בין אם מדובר בשוטר החושד שאדם מסתובב במרחק העולה על 1,000 מטר מביתו, פקח הסבור כי זמן המסכה שהוסרה לטובת שתיית הקפה היה רב מדי, או שוטרים הסבורים שהמרחק שנשמר בין האנשים אינו מספק לטעמם. הללו הפכו להיות עבירות הנאכפות, בשם השמירה על בריאות הציבור, ביד קשה כלכלית ופיזית.

ועם זאת, מכלל זה לא נובע שעצם פרסומו של חוק בספר החוקים מחייבת ציות עיוור לו. קיימים מקרים בהם ראוי לסטות מהכלל ולא לציית לחוק. מתי למשל? כאשר החוק נחקק בשרירותיות, כאשר הוא לא שוויוני, כאשר הוא לא מפורסם ברבים, או כאשר הוא מחיל ענישה רטרואקטיבית, ועוד.

חוק בלתי מוסרי

תארו לעצמכם שהיה נחקק חוק אשר קובע שכל מי שמזוהה עם מפלגות האופוזיציה צריך לשלם מסים בשיעור כפול משאר האוכלוסיה. האם מדובר בחוק שצריך לציית לו? מדובר בחוק פסול שכן הוא חל באופן לא שוויוני, ופוגע בזכויות אדם למטרות חיזוק כוחו של השלטון הקיים. במקרים אלו ניתן לומר שהחוק נעדר "מוסריות פנימית" אשר שוללת ממנו את תוקפו המחייב.

רוצים דוגמה מהחיים עצמם? קחו את חוק איסור משכב זכר – אותו סעיף בפקודת החוק הפלילי אשר קבע ש"כל אדם השוכב עם אדם שלא כדרך הטבע…יאשם בפשע ויהא צפוי לעשר שנות מאסר" (בפועל פורש החוק כאוסר קיום יחסי מין הומוסקסואליים). בשנת 1988 בוטל החוק, אולם בפועל הוא לא נאכף – בהוראת היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן – כבר מאז שנות ה-50 של המאה ה-20. איך הרשה לעצמו היועמ"ש – הגורם הבכיר ביותר במערכת אכיפת החוק – להורות שלא לאכוף איסור פלילי בספר החוקים? כך הסביר זאת חיים כהן בעצמו:

"כיועץ משפטי נתתי את ההוראה "הנודעת לשמצה" שהמשטרה לא תטפל במקרים כאלה, אף-על-פי שהחוק הוא חוק. כמובן, אין זה דבר רצוי שהיועץ המשפטי יורה שלא לקיים חוק. אבל ניסיתי קודם להעביר הצעת חוק ברוח זו בממשלה ולא הצלחתי, וחשבתי שמחובתי שלא לקיים חוק שהוא לפי דעתי בלתי מוסרי… ואם תשאל, במה אי-מוסריותו של חוק האוסר משכב זכר, אשיב לך שחוק כזה על מגע כלשהו בצנעה ובהסכמה בין מבוגרים, אינו עולה בקנה אחד עם חירות האדם על גופו, ושלילת חירות זו היא פגיעה חמורה באחת מזכויות-היסוד של האדם".

האם נובע מכך שמותר לא לציית לחוק האוסר קיום הפגנות במרחק של מעל 1,000 מטר מהבית? אנחנו לא הסמכות לקבוע זאת. ברירת המחדל בהחלט צריכה להיות שיש לציית לחוק. אבל, וזה אבל חשוב – בחברה דמוקרטית לא מספיק להכניס חוק לספר החוקים על מנת שיוקנה לו תוקף מחייב. "הסכמת הנשלטים" להפעלת כוח עליהם מצד השלטון היא ערובה הכרחית לקיומו של משטר דמוקרטי תקין.

אנחנו לא עוסקים בהסכמה של כל אחד מהאזרחים לכל אחד מסעיפי החוק. ברור שזה לא ריאלי לצפות לכך. מה כן נדרש?  הסכמה עקרונית הנובעת ממפגש רצונות בין האדם לבין השלטון – בנוגע להגיון הפנימי והצדק העומדים בבסיס הכללים המצרים את חירותו.

ברגע שמתכרסם אותו מפגש רצונות, עקב שבירת הכללים על-ידי השלטון באמצעות חקיקת חוקים נעדרים "מוסריות פנימית" – בהחלט זכאי אזרח בחברה דמוקרטית לשאול את עצמו, במקרים המתאימים, אם החוק המופעל נגדו, ואשר בעטיו חירותו נשללת – הוא חוק מוסרי והאם מוצדק לציית לו. מכאן ועד אנרכיה – הדרך ארוכה. 40 שנה כמעט לא נאכף כאן איסור משכב זכר, והשמיים לא נפלו. תשאלו את היועמ"ש לשעבר עו"ד חיים כהן.

בניגוד לנרטיב שמנסים חברים בממשלה להנחיל ביחס למפגינים השונים, יחס המשטרה ואכיפת התקנות השרירותיות במידה רבה (שהרי חלק מההחמרות התקבלו בניגוד לדעת גורמי המקצוע) – מופנה כאחד לשתי אוכלוסיות המרגישות כי הן נמצאות במכלאת זכויות – בין מאה שערים בירושלים לחוף ירושלים בתל אביב, ניתן למתוח קו מחבר אחד. כולם הפכו לחשודים – עד שיוכח אחרת.

פורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום" ב11.10.2020

The post בין מאה שערים לחוף ירושלים – כולכם חשודים appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

נקח לדוגמה את תקנות הממשלה להגדרת מצב חירום מיוחד, שמאפשר הגבלות על חופש ההפגנה וחופש התפילה. לפי החוק היבש, על הממשלה להגיש לוועדת החוקה את התקנות וזו יכולה להתכנס על מנת לדון בהן, לאשרן או לדחותן. לכאורה, משמר המצב החוקי את העקרונות הדמוקרטיים של רשות מחוקקות ורשות מבצעת. בפועל, יו"ר ועדת החוקה המשתייך לקואליציה מיאן לכנס את הוועדה בדחיפות המתבקשת לאור "מצב החירום המיוחד", ואף דחה את מועד ההצבעה על התקנות – רק כי הוא יכול.

דוגמה נוספת לגירעון דמוקרטי ניתן למצוא בדיוני תקציב המדינה, שטרם התקיימו, לשנת 2020 ותכף לשנת 2021. באמצע יולי השנה הייתה אמורה הממשלה, והכל לפי חוק יסוד: משק המדינה, להגיש את התקציב לכנסת לשנת הכספים 2020. האם הממשלה מילאה את הוראות החוק? לא. האם הקואליציה ניצלה את כוחה שהושג בצורה דמוקרטית על מנת לעוות את חוקי היסוד ולשנותם, רגע לפני שהסנקציה על אי אישור תקציב תחול? בהחלט. השינוי אולי נעשה בצורה דמוקרטית, אבל הכי רחוק מדמוקרטיה שאפשר.

בעידן בו אנו נמצאים כעת, הקשר בין המילה הכתובה בחוק לבין המצב בפועל הוא במקרים רבים מקרי לחלוטין. הדבר מתחדד יותר בעידן הקורונה, כשהדיונים בכנסת מתנהלים במעיין סטריליות מהציבור. בחסות הקורונה, לראשונה בחייה הכנסת כמעט ואינה פוגשת אזרחים. היכולת של מאן דהוא להשתתף בצורה אפקטיבית בדיוני ועדות החורצות גורלות, הצטמצמה כמעט לאפס.

עד לתחילת משבר הקורונה, כל אזרח ואזרחית אשר רצו להשתתף בישיבה מישיבות ועדות הכנסת, יכלו לעשות זאת בקלות ולפגוש, בשר ודם, במחוקקים והצוותים המקצועיים – גם אם אלו לא ממש הסכימו איתם. אין חולק שהשתתפות האזרחית קריטית לטיבם של החוקים והתקנות היוצאות מתוך בית הנבחרים שלנו. הדבר היה כך מיומה הראשון של הכנסת, ואף לאחרונה בג"ץ הדגיש את חשיבות "עקרון ההשתתפות" במסגרת דיוני ועדות הכנסת.

בימים שבהם החברה האזרחית נמצאת בקשיים חסרי תקדים (תקציביים והתנדבותיים), ממש כמו הקשיים בהם נמצאים עסקים רבים בישראל, קיימת חובה מצד הכנסת וחברי הכנסת לפעול ולהגביר את ייצוג האזרחים בוועדות. אופן הדיונים כעת, אורכם וכניסתם לתוך הלילה, מאיינים את השתתפות הציבור האמיתית. ההשתתפות דרך מסכי הזום מייצרת סטריליות מסוכנת, ובתוך כל זה נמצאת אופוזיציה נדרסת אשר אין לצידה חברה אזרחית פעילה באופן פיזי.

ערב דיוני תקציב 2020 עשוי הגירעון הדמוקרטי לפגוש בגירעון התקציבי. אם בשגרה חברי הכנסת נטולים כלים מספקים כדי לערוך ניתוחים כלכליים ותקציביים באופן שיוכל לתרום לדיוני התקציב, הרי שכעת, בתקופת חירום זו, הקושי הזה מתחדד אל מול הסטרליות שבה מתנהלים הדיונים כעת בכנסת – כמעט ללא נוכחות פיזית של מי שאינו חבר כנסת וצוותו או גורם ממשלתי, ובהיעדר חברה אזרחית חזקה הרגילה ללוות דיונים אלה.

הדיונים בכנסת לא יכולים להמשיך להתקיים בין חברי הכנסת לבין עצמם ובמקרה הטוב עם אורח המופיע על המסך. דיונים אלה הם ליבת הליכי עיצוב המדיניות, ודאי כעת, וחייבים להשיב את הנוכחות האזרחית לדיונים. בכל מחיר. הגירעון הדמוקרטי מאיים עלינו אולי יותר מהמגפה הבריאותית. זו תחלוף בשלב מסוים, בעוד שההתאוששות מהגירעון הדמוקרטי עשויה להיות קשה הרבה יותר.

פורסם ב"הארץ" ב13.10.2020

The post הגירעון המסוכן שאף אחד לא מדבר עליו appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

ראשית, אף אחד לא יודע באמת כמה עולות בחירות. ישנה ההוצאה הישירה על הבחירות שמורכבת מתקציב ועדת הבחירות ומתקציבי הבחירות של המפלגות, ישנן הלוואות וישנן הוצאות מעסיקים על יום השבתון. בעוד שההוצאות הישירות ידועות, הוצאות המעסיקים ו"העלויות המשקיות" הן הערכה בלבד ומשתנות בהתאם לדמות הדובר. פעם בחירות עולות שני מיליארד, פעם שלושה מיליארד ואפילו המספר חמישה מיליארד נזרק לחלל האוויר.

שנית, בחירות היא נקודת השיא של המערכת הדמוקרטית. כן, בדמוקרטיה ניתן להגיע למצב שבו מתקשים להגיע להכרעה. כן, לפעמים זה יידרוש מספר מערכות בחירות וחוסר יציבות פוליטית לתקופה. לא, אנחנו לא עד כדי כך חריגים בנוף הדמוקרטי העולמי. ההפיכה של הבחירות למעשה הבוחנים אותו דרך החור של הגרוש היא הפיכת הדיון הדמוקרטי לדיון קפיטליסטי. הבחירות הן זכות אזרחית בסיסית, המימון שלהן והמשך שלהן – זו כבר סוגיה אחרת.

בישראל מועדי הבחירות וחוקי הבחירות לא עברו התאמה למאה ה-21, הם תקועים אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת עם מעט עדכונים לאורך השנים. עיקר העדכונים שנערכו עוסקים במסגרת המימון של מערכת הבחירות עבור המפלגות ואילו רפורמות שנועדו להתאים את חוקי התעמולה לדוגמה, נשארו על שולחן ועדת החוקה של הכנסת.

במקום שהדיון יתקיים על עלות משוערת בלבד של מערכת הבחירות, אפשר לדבר על כך שלא דרושים 90 יום לעריכת בחירות. ניתן לעשות זאת בזמן קצר בהרבה, ממש כשם שבריטניה הגדולה ערכה ב-2019 בחירות בתוך 45 יום. אפשר לדבר על כך שסכומי התעמולה הנדרשים למפלגות, ודאי בעידן הקורונה, יכולים להיות נמוכים משמעותית מהקבוע כיום בחוק. אפשר לדבר על התניית יום השבתון בהתייצבות להצבעה.

אל תפחדו מבחירות בגלל העלות שלהם. זו מניפלוציה לא פחות זולה מאילו הייתי משתמש בטיעון שמרבית הכספים המוצאים בתקופת בחירות, להוציא פרסום בפייסבוק וגוגל, מושקעים למעשה במשק הישראלי. שטחי משרד, עובדים זמניים, דפוס, קריאייטיב, פרסום וכו'. לכאורה בחירות זה זריקת מרץ כלכלית למשק לא? אז זהו, שלא מודדים בחירות לפי העלות שלהם.

הממשלה הישראלית תקועה, הכנסת הישראלית משותקת. המחיר של זה גבוה בהרבה מכמה מיליארדים שיעלו בחירות, נוספות וגם אחריהן אם יידרש, עד אשר תיווצר הקרקע הפוליטית היציבה. לחוסר יציבות פוליטית ישנם מחירים העשויים להיות גבוהים משמעותית מעלויות הבחירות. החל מתשלומים קואליציוניים, עבור באי-קבלת החלטות ועד פגיעה בדירוג האשראי של ישראל דבר אשר ייקר את תשלומי החוב שלנו.

אין ספק שיציאה למערכת בחירות נוספת אינה מלמדת טובות על המערכת הפוליטית הישראלית. אבל גם ההתנהלות הפוליטית הנוכחית לא מלמדת טובות. בבחירות, הכדור חוזר אל האזרחים ומבחירות לבחירות השחקנים משתנים וכך גם משקלם. כל בחירות משנות. בכמה אתם מתמחרים את הזכות שלכם ושלכן להשפיע? בעייני זה שווה את כל הכסף שניתן להשקיע בזה.

אנו נמצאים בעידן שונה והעולם כפי שאנו מכירים משתנה מול עינינו. במידה ונצא לבחירות תינתן לנו הזכות לעצב את פניה של הממשלה והכנסת אשר יצטרכו להצעיד את ישראל במהלך המשבר הנוכחי ולאחריו. את הזכות הזו אסור לצמצם לכדי שורה כלכלית מומצאת. העלות של אימפוטנציה פוליטית גבוהה יותר משמעותית.

פורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום" ב11.8.2020

The post רק אל תדברו על העלות הכלכלית של בחירות appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

הבסיס לחוסר הסדר שאנו חווים כיום מצוי בראשיתה של המדינה, עת היתה זו ממשלה שהקימה כנסת ולא כנסת שהקימה ממשלה. צעדי החירום שנדרשו ערב הכרזת המדינה יצרו מצב של ממשלה זמנית המייסדת רשות מחוקקת זמנית. היחסים האלה נשארו עד היום, ובמקום שהכנסת תהיה מעל הממשלה או לפחות מקבילה לה, הרי שהכנסת כפופה לממשלה.

ראשיתה של המדינה, כפי שרבים מאיתנו יודעים, לא היה ממש בית ספר לדמוקרטיה. שלטון צבאי על חלק מהאוכלוסייה ומפלגה ריכוזית שישבה בשלטון וראתה באופוזיציה מולה כלא ראויה פוליטית. בהתאם עוצבו הכלים הפרלמנטריים שהוענקו לחברי הכנסת ונשארו עימם עד ימינו.

חוקי היסוד המסדירים את המשטר עוצבו בצורה כזו שהכח נמצא אצל המחזיק במושכות – ראש הממשלה או יו"ר הכנסת. תקנון עבודת הכנסת לא שונה בהקשר זה, ומעניק לרשות המבצעת עדיפות על פני חברי הכנסת במרחב החקיקה, המליאה והתקנת התקנות.

שלושת המרחבים הללו, ביחד עם א-סימטריה במידע, מאפשרים מצב שבו לרשות המבצעת יש אחיזה משמעותית בפעילות הרשות המחוקקת, ולא רק מתוקף הסדר הרוב במשטר פרלמנטי אלא באופן שיטתי ומובנה. כן, יש האומרים כי אין לבקר את האופן שבו עוצבו יחסי כנסת-ממשלה בישראל, שכן הקמת המדינה וההסדרים נעשו בימי מלחמה וחוסר ודאות – אולם ממשלות ישראל לדורותיהן פעלו לשמר את כוחן, ואנו נחשפים למצב שבו נמנעת מהכנסת האפשרות למלא את תפקידיה בצורה מיטבית.

חוקה היא לא פריבילגיה 

מקצוע חבר הכנסת ידע שינויים רבים: ממצב של מחוקקים חצי מתנדבים עם ממלאי מקום, כפי שהיה במועצת המדינה הזמנית, עבור במצב של מחוקקים בשכר לצד עיסוקים נוספים ציבוריים ועסקיים, למצב שבו תפקיד חבר הכנסת הוא הפעילות הכמעט בלעדית של הנבחר (הוראה באוניברסיטה או עיסוק ברפואה מותרים – ללא שכר או מעמד).

מטבע הדברים נדרשה התמקצעות והבנה של המחוקק את תפקידו וכן הבנת הכלים העומדים לרשותו. הרשות המבצעת לא פעלה כדי לאפשר מרחב שבו פועלות שתי הרשויות מתוך יחסים שיש בהם איזונים ובלמים, אלא שימרה את המצב שבו יש רשות מחוקקת הנסמכת על המבצעת בביצוע רבות מפעולותיה.

הבנת הא-סימטריה הינה מהותית בכל הקשור לחיזוק מעמדה של הכנסת, תפקידיה ואיכות תפקודה. הקונספציה שלפיה ישנן שלוש רשויות עצמאיות השוות בכוחן אינה עומדת במבחן המציאות וחייב להתקיים דיון פתוח בשאלת ריכוז הסמכויות הרב שנמצא בידי הרשות המבצעת ובעדיפות על זו המחוקקת.

הימים האלה, והזעזוע הדמוקרטי שאותו אנו חווים חייב להדליק יותר מסתם נורה אדומה מעל ראשנו. אנחנו חייבים להשלים את מלאכת הרכבת החוקה למדינה באופן שיסדיר גם מצבי קיצון דמוקרטיים, כפי שנתקלנו בהם בשנה החולפת. מאז הצהרת העצמאות ועד ימינו לא הושלמה המלאכה ובעשור האחרון נדמה שגם שכך הצורך בהתקנתה. זו לא פריבילגיה – זה צו השעה בדמוקרטיה בת 72 שנים.

על הכנסת ה-23 לפעול מהר ככל האפשר על מנת לסגור את החורים שנפערו בדמוקרטיה שלנו, כאילו הייתה אחרונת הגבינות השוויצריות באמצעות הסדרת הליך בחירת ראש ממשלה, בחירת יו"ר כנסת, רציפות ועדות הכנסת (ממש כמו רציפות ממשלה) והסדרת הגבולות בין הרשות המחוקקת למבצעת.

הזדמנות נדירה ניתנה לנו. תקופת שבר פוליטית ודמוקרטית כפי שאנו חווים כיום מאפשרת יצירה מחדש. היצירה המחודשת חייבת להיות כזו אשר זוכרת את שמתרחש בישראל בשנים האחרונות ומוודאת כי ימנעו מקרים כאלה בעתיד.

פורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום" ב26.3.2020

The post חוקה. עכשיו. appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

The post יחסי רשות מחוקקת ומבצעת בישראל – הרצאה מקוונת appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

The post מבוא לכנסת ישראל – הרצאה מקוונת appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

The post כן או לא ממשלה, חייבים להעביר תקציב appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.