פעמיים הפרה ממשלת ישראל ה-35 את הוראות “חוק יסוד: משק המדינה”. פעמיים במסגרתן לא הוגש חוק התקציב לדיון בכנסת במועד החוקי, אותו המועד שנקבע כדי להשאיר פרק זמן מינימלי לחברי הכנסת ולציבור לדיון בתקציב המדינה. “חוק יסוד: משק המדינה” דורש מהממשלה להגיש הצעת תקציב 60 יום לפני תום שנת התקציב. כ-120 יום חלפו מאז המועד הזה לגבי תקציב 2020 ו-15 יום מאז המועד הזה ביחס לתקציב 2021. אבל עבור חברי הקואליציה, הישרדות הכנסת היא מעל לכל ערך חוקי עליון. כשהחוק לא התאים, שינו אותו יום לפני שהסנקציה נכנסה לתוקף.

והנה לכם תסריט: מאחר וב-23 בדצמבר בחצות הכנסת תפוזר אם לא יאושר תקציב מדינה לשנת 2020, החל משבוע הבא יחל מרתון לאישור תקציב 2020. תחילה בממשלה שתפרסם לציבור בנוהל מזורז את טיוטת התקציב, ולאחר מכן בדיון בזק בוועדות הכנסת שיצטרך להסתיים עד ה-17 בדצמבר ובמליאה. הקואליציה תמצא עצמה דורסת את האופוזיציה ואת הציבור. חבריה יגידו שאין זמן לדיונים מעמיקים. הם יסבירו שמדובר בסך הכל לתקציב לשבוע אחד. שאין צורך לדון בו לעומק. שגם ככה רוב השנה הזו מאחורינו. ובכן – הם ישקרו.

במדינת ישראל חוק התקציב הוא חוק שנתי – כלומר, התקציב לא בנוי מסעיפים לפי חודשים אלא מסעיפים שנתיים. כשלא מאושר תקציב מדינה, מתנהלת המדינה באופן חודשי, כאילו היה התקציב הקודם לתקציב חודשי – מצב זה נקרא “1/12”. כל מי שעיניו בראשו יכול להבין כי למדינה לא יהיה תקציב לשנת 2021 עם תחילת שנת התקציב. משמעות הדבר המיידית היא כי מדינת ישראל תתנהל בינואר 2021 כנגזרת של תקציב 2020 – במידה ויאושר – או לפי תקציב 2019 על עדכוניו. הדיון בתקציב 2020 הוא קריטי, מאחר והוא למעשה דיון תקציבי על שנה שלמה. גם אם בפועל נשאר עוד שבוע לשנת הכספים.

הטיעון של “תקציב לשבוע”, שיהיה שגור בפי כל אלה שינסו לזרז את הדיון בכנסת, יהווה פתח ל”יצירתיות תקציבית”. תישארו איתי רגע: נניח שבתקציב 2019 אושר סכום של 100 שקלים בסעיף, ובתקציב 2020 הסעיף היה אמור לגדול ל-120 שקלים. מאחר ולא אושר תקציב לשנה זו, באותו הסעיף נוצר למעשה “חיסכון”. חסכונות כאלה נוצרו בסעיפים תקציביים רבים. חייבים להיות ערים לזה ולראות היכן מתחבאים “חסוכונות” אלה בתקציב 2020, משום שהם באופן כמעט מיידי יהפכו ליתרות תקציביות משנת התקציב. כן, זה טיפה מורכב אבל כאן בדיוק מתחילים המשחקים בתקציבים. הצעת תקציב 2020 עשויה להחביא בתוכה יתרות תקציביות רבות שיהיו מקור למשחקים, החל משבוע לאחר מכן.

אחרי שהפכו את חוקי היסוד שלנו לפלסטלינה והסירו מעליהם את חרב פיזור הכנסת בסוף אוגוסט 2020, עשויה לבקש הקואליציה להפוך גם את הדיון הציבורי על תקציב המדינה לכזה המעוקר ממשמעות. אי אפשר ללמוד את תקציב המדינה באופן ראוי בשלושה שבועות. לא חברי הכנסת מהאופוזיציה ולא הציבור יוכלו להקיף את מלוא הסעיפים, לחוות את דעתם ולהשתתף בדיון הציבורי על המסמך החשוב ביותר בקביעת סדר העדיפויות של המדינה.

במקום למצוא את עצמנו בתוך העמדת הפנים הדמוקרטית הזו של אישור תקציב, בואו נציע פשרת “האוזר 2.0”: תעזבו את משחקי העברת תקציב 2020 ותקבעו שהתקציב לשנים 2020-2021 הוא דו-שנתי, כך תשאירו את סנקציית הפיזור על אי העברת תקציב בסוף מארס 2021. אותו רעיון מהפכני שבסיסו כבר הופיע בהסכמים הקואליציוניים שהקימו את הממשלה הזאת. הרי הכל עדיף על משחק מזויף של דיוני תקציב מדינה תחת לחץ של זמנים, מה שבשום סיכוי לא יאפשר העברת תקציב בזמן. תעשו לנו טובה, תעזבו את המשחקים ותעבדו ברצינות על תקציב מדינה לתקופה הקרובה.

פורסם ב”הארץ” ב-17.11.2020

The post הם יגידו שזה רק עניין של שבוע. הם ישקרו appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

נקח לדוגמה את תקנות הממשלה להגדרת מצב חירום מיוחד, שמאפשר הגבלות על חופש ההפגנה וחופש התפילה. לפי החוק היבש, על הממשלה להגיש לוועדת החוקה את התקנות וזו יכולה להתכנס על מנת לדון בהן, לאשרן או לדחותן. לכאורה, משמר המצב החוקי את העקרונות הדמוקרטיים של רשות מחוקקות ורשות מבצעת. בפועל, יו”ר ועדת החוקה המשתייך לקואליציה מיאן לכנס את הוועדה בדחיפות המתבקשת לאור “מצב החירום המיוחד”, ואף דחה את מועד ההצבעה על התקנות – רק כי הוא יכול.

דוגמה נוספת לגירעון דמוקרטי ניתן למצוא בדיוני תקציב המדינה, שטרם התקיימו, לשנת 2020 ותכף לשנת 2021. באמצע יולי השנה הייתה אמורה הממשלה, והכל לפי חוק יסוד: משק המדינה, להגיש את התקציב לכנסת לשנת הכספים 2020. האם הממשלה מילאה את הוראות החוק? לא. האם הקואליציה ניצלה את כוחה שהושג בצורה דמוקרטית על מנת לעוות את חוקי היסוד ולשנותם, רגע לפני שהסנקציה על אי אישור תקציב תחול? בהחלט. השינוי אולי נעשה בצורה דמוקרטית, אבל הכי רחוק מדמוקרטיה שאפשר.

בעידן בו אנו נמצאים כעת, הקשר בין המילה הכתובה בחוק לבין המצב בפועל הוא במקרים רבים מקרי לחלוטין. הדבר מתחדד יותר בעידן הקורונה, כשהדיונים בכנסת מתנהלים במעיין סטריליות מהציבור. בחסות הקורונה, לראשונה בחייה הכנסת כמעט ואינה פוגשת אזרחים. היכולת של מאן דהוא להשתתף בצורה אפקטיבית בדיוני ועדות החורצות גורלות, הצטמצמה כמעט לאפס.

עד לתחילת משבר הקורונה, כל אזרח ואזרחית אשר רצו להשתתף בישיבה מישיבות ועדות הכנסת, יכלו לעשות זאת בקלות ולפגוש, בשר ודם, במחוקקים והצוותים המקצועיים – גם אם אלו לא ממש הסכימו איתם. אין חולק שהשתתפות האזרחית קריטית לטיבם של החוקים והתקנות היוצאות מתוך בית הנבחרים שלנו. הדבר היה כך מיומה הראשון של הכנסת, ואף לאחרונה בג”ץ הדגיש את חשיבות “עקרון ההשתתפות” במסגרת דיוני ועדות הכנסת.

בימים שבהם החברה האזרחית נמצאת בקשיים חסרי תקדים (תקציביים והתנדבותיים), ממש כמו הקשיים בהם נמצאים עסקים רבים בישראל, קיימת חובה מצד הכנסת וחברי הכנסת לפעול ולהגביר את ייצוג האזרחים בוועדות. אופן הדיונים כעת, אורכם וכניסתם לתוך הלילה, מאיינים את השתתפות הציבור האמיתית. ההשתתפות דרך מסכי הזום מייצרת סטריליות מסוכנת, ובתוך כל זה נמצאת אופוזיציה נדרסת אשר אין לצידה חברה אזרחית פעילה באופן פיזי.

ערב דיוני תקציב 2020 עשוי הגירעון הדמוקרטי לפגוש בגירעון התקציבי. אם בשגרה חברי הכנסת נטולים כלים מספקים כדי לערוך ניתוחים כלכליים ותקציביים באופן שיוכל לתרום לדיוני התקציב, הרי שכעת, בתקופת חירום זו, הקושי הזה מתחדד אל מול הסטרליות שבה מתנהלים הדיונים כעת בכנסת – כמעט ללא נוכחות פיזית של מי שאינו חבר כנסת וצוותו או גורם ממשלתי, ובהיעדר חברה אזרחית חזקה הרגילה ללוות דיונים אלה.

הדיונים בכנסת לא יכולים להמשיך להתקיים בין חברי הכנסת לבין עצמם ובמקרה הטוב עם אורח המופיע על המסך. דיונים אלה הם ליבת הליכי עיצוב המדיניות, ודאי כעת, וחייבים להשיב את הנוכחות האזרחית לדיונים. בכל מחיר. הגירעון הדמוקרטי מאיים עלינו אולי יותר מהמגפה הבריאותית. זו תחלוף בשלב מסוים, בעוד שההתאוששות מהגירעון הדמוקרטי עשויה להיות קשה הרבה יותר.

פורסם ב”הארץ” ב13.10.2020

The post הגירעון המסוכן שאף אחד לא מדבר עליו appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

הבסיס לחוסר הסדר שאנו חווים כיום מצוי בראשיתה של המדינה, עת היתה זו ממשלה שהקימה כנסת ולא כנסת שהקימה ממשלה. צעדי החירום שנדרשו ערב הכרזת המדינה יצרו מצב של ממשלה זמנית המייסדת רשות מחוקקת זמנית. היחסים האלה נשארו עד היום, ובמקום שהכנסת תהיה מעל הממשלה או לפחות מקבילה לה, הרי שהכנסת כפופה לממשלה.

ראשיתה של המדינה, כפי שרבים מאיתנו יודעים, לא היה ממש בית ספר לדמוקרטיה. שלטון צבאי על חלק מהאוכלוסייה ומפלגה ריכוזית שישבה בשלטון וראתה באופוזיציה מולה כלא ראויה פוליטית. בהתאם עוצבו הכלים הפרלמנטריים שהוענקו לחברי הכנסת ונשארו עימם עד ימינו.

חוקי היסוד המסדירים את המשטר עוצבו בצורה כזו שהכח נמצא אצל המחזיק במושכות – ראש הממשלה או יו”ר הכנסת. תקנון עבודת הכנסת לא שונה בהקשר זה, ומעניק לרשות המבצעת עדיפות על פני חברי הכנסת במרחב החקיקה, המליאה והתקנת התקנות.

שלושת המרחבים הללו, ביחד עם א-סימטריה במידע, מאפשרים מצב שבו לרשות המבצעת יש אחיזה משמעותית בפעילות הרשות המחוקקת, ולא רק מתוקף הסדר הרוב במשטר פרלמנטי אלא באופן שיטתי ומובנה. כן, יש האומרים כי אין לבקר את האופן שבו עוצבו יחסי כנסת-ממשלה בישראל, שכן הקמת המדינה וההסדרים נעשו בימי מלחמה וחוסר ודאות – אולם ממשלות ישראל לדורותיהן פעלו לשמר את כוחן, ואנו נחשפים למצב שבו נמנעת מהכנסת האפשרות למלא את תפקידיה בצורה מיטבית.

חוקה היא לא פריבילגיה 

מקצוע חבר הכנסת ידע שינויים רבים: ממצב של מחוקקים חצי מתנדבים עם ממלאי מקום, כפי שהיה במועצת המדינה הזמנית, עבור במצב של מחוקקים בשכר לצד עיסוקים נוספים ציבוריים ועסקיים, למצב שבו תפקיד חבר הכנסת הוא הפעילות הכמעט בלעדית של הנבחר (הוראה באוניברסיטה או עיסוק ברפואה מותרים – ללא שכר או מעמד).

מטבע הדברים נדרשה התמקצעות והבנה של המחוקק את תפקידו וכן הבנת הכלים העומדים לרשותו. הרשות המבצעת לא פעלה כדי לאפשר מרחב שבו פועלות שתי הרשויות מתוך יחסים שיש בהם איזונים ובלמים, אלא שימרה את המצב שבו יש רשות מחוקקת הנסמכת על המבצעת בביצוע רבות מפעולותיה.

הבנת הא-סימטריה הינה מהותית בכל הקשור לחיזוק מעמדה של הכנסת, תפקידיה ואיכות תפקודה. הקונספציה שלפיה ישנן שלוש רשויות עצמאיות השוות בכוחן אינה עומדת במבחן המציאות וחייב להתקיים דיון פתוח בשאלת ריכוז הסמכויות הרב שנמצא בידי הרשות המבצעת ובעדיפות על זו המחוקקת.

הימים האלה, והזעזוע הדמוקרטי שאותו אנו חווים חייב להדליק יותר מסתם נורה אדומה מעל ראשנו. אנחנו חייבים להשלים את מלאכת הרכבת החוקה למדינה באופן שיסדיר גם מצבי קיצון דמוקרטיים, כפי שנתקלנו בהם בשנה החולפת. מאז הצהרת העצמאות ועד ימינו לא הושלמה המלאכה ובעשור האחרון נדמה שגם שכך הצורך בהתקנתה. זו לא פריבילגיה – זה צו השעה בדמוקרטיה בת 72 שנים.

על הכנסת ה-23 לפעול מהר ככל האפשר על מנת לסגור את החורים שנפערו בדמוקרטיה שלנו, כאילו הייתה אחרונת הגבינות השוויצריות באמצעות הסדרת הליך בחירת ראש ממשלה, בחירת יו”ר כנסת, רציפות ועדות הכנסת (ממש כמו רציפות ממשלה) והסדרת הגבולות בין הרשות המחוקקת למבצעת.

הזדמנות נדירה ניתנה לנו. תקופת שבר פוליטית ודמוקרטית כפי שאנו חווים כיום מאפשרת יצירה מחדש. היצירה המחודשת חייבת להיות כזו אשר זוכרת את שמתרחש בישראל בשנים האחרונות ומוודאת כי ימנעו מקרים כאלה בעתיד.

פורסם ב”המקום הכי חם בגיהנום” ב26.3.2020

The post חוקה. עכשיו. appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

The post מבוא לכנסת ישראל – הרצאה מקוונת appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

The post כן או לא ממשלה, חייבים להעביר תקציב appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

The post גלי צה”ל, “עולם חדש” – פרק על הכנסת appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

הייצוג בכנסת

באפריל 2008 נקבע תיקון לחוק הכנסת שהסדיר לראשונה את פעילותם של מייצגים הפועלים בה – שדלנים בשפת החקיקה או לוביסטים בשפה הרווחת. פרק י”ב בחוק, העוסק בלוביסטים, עודכן מאז כמה פעמים אבל עיקרו ברור מאוד: כל מי שמייצג בכנסת צד שלישי ועושה זאת בדרך של עיסוק – מחויב ברישום וזיהוי כלוביסט, או בלשון החוק: “מי שדרך עיסוק או בתמורה למען לקוח נוקט פעולות לשכנוע חבר הכנסת בקשר להצעות חוק ולחקיקת משנה בכנסת או בוועדותיה, להחלטות הכנסת וועדותיה ולמינוי או לבחירה של אדם לתפקיד על ידי הכנסת או על ידי גוף שנציג הכנסת חבר בו” (סעיף 65 בחוק הכנסת). החוק קובע שלושה חריגים שבהם ייצוג לא ייחשב כייצוג של לוביסט: כשהמייצג הוא עובד הגוף המיוצג (מי שבדרך כלל מתייחסים אליו כלוביסט פנימי, אבל זה יכול גם להיות מנכ”ל חברה), מי שמייצג כחלק מתפקיד שהוא ממלא על פי חוק ומי שמייצג בהליכים מעין-שיפוטיים בכנסת (כמו הליך הדחת חבר כנסת או הסרת חסינות).

כלומר, הכנסת עיוורת לתארים דוגמת עורך דין, רואה חשבון, דוקטור וכיוצא באלה  וקובעת כי כל מי שמייצג צד שלישי חייב ברישום. כתוצאה מכך, פעמים רבות גם היועץ המשפטי או הכלכלי של גוף יירשם כלוביסט, לצד הלוביסט המסחרי.

כיום רשומים בכנסת 127 לוביסטים, שכמחציתם משתייכים לתאגידי לוביסטים והיתר עצמאים או רשומים כמייצגים אף שאינם עובדים בייצוג פרלמנטרי אלא משמשים יועצים כלכליים או משפטיים ללקוח. לוביסטים אלה מייצגים 444 גופים, שמתוכם 38 הם ארגוני גג או איגודי חברות המאגדים בתוכם מספר רב של מיוצגים (לדוגמה, באיגוד המוסכים חברים יותר מ-5,000 מוסכים, ובפורום מוסדות התרבות בישראל ישנם 105 חברים). בהסתכלות על חלוקת ההתאגדות של הגופים המיוצגים, כמחצית מהגופים הם מלכ”רים – עמותות, רשויות מקומיות, אוניברסיטאות, בתי חולים, גופים סטטוטוריים וכדומה, והמחצית הנוספת הם גופים עסקיים למטרות רווח.

לצד הגופים המיוצגים על ידי לוביסטים מסחריים, ישנם ארגונים חברתיים רבים המייצגים עמדות שונות הנפוצות בקרב הציבור. לדוגמה, לצד לובי 99 הראוי להערכה רבה (גילוי נאות: כותב שורות אלה חבר במיזם מיומו הראשון), בדיונים רבים ניתן לראות ייצוג לגופים כמו התנועה לאיכות השלטון, צדק פיננסי, אדם טבע ודין, ידיד, עדאלה, שתיל והמכון הישראלי לדמוקרטיה. זאת, לצד נוכחות של חברי הכנסת, הממשלה ולוביסטים מסחריים. אותם ארגונים חברתיים פועלים כדי לייצג עמדות הרווחות בציבור החברים בהם או התומכים בהם, ונציגיהם נוכחים בדיונים רבים שעניינם משטר ודמוקרטיה או כלכלה וחברה.

במלים אחרות, התמונה שמשתקפת מפירוט המיוצגים בכנסת מורכבת יותר מ”הטובים נגד הרעים”. יתר על כן, פעמים רבות לוביסטים מסחריים נמצאים משני צדי המתרס, לפעמים אפילו באותו דיון.

רגולציה היא לא “שגר ושכח”

הכנסת ה-20, שפיזרה את עצמה בסוף דצמבר 2018, היתה פעלתנית במיוחד. בעת כהונתה נחקקו רפורמות רבות והוסדרו תחומי פעילות רבים, בראשונה או מחדש. חלק מהרפורמות התקבלו תחת כנפי חוק ההסדרים וחלקן במהלך חקיקה רגיל, אך בכמעט כולן תהליך החקיקה היה מהיר יחסית.

המחשבה כי אפשר לקבל רגולציות חדשות על ידי צד אחד בלבד, בלי לערב בצורה משמעותית את הגופים עליהם תחול האסדרה, היא מחשבה שגויה ואינה מקובלת בספרות המקצועית והמחקרית על רגולציה. רגולציה מתעצבת בשיח שוטף עם הגורמים המושפעים ממנה, וכך גם מעוצב השיח בכנסת, בוועדותיה ובהנחיותיו של היועץ המשפטי לממשלה. ואולם, אף שהרגולציה מתעצבת בשיח עם כל הגורמים הרלוונטיים, השפה שבה היא מעוצבת אינה ברורה ואינה שגורה בפי כל. הדברים אולי נאמרים בעברית, אבל במשלב פרלמנטרי לחלוטין. כשם שאנשים נעזרים ביח”צנים כדי לקדם סיקור תקשורתי וכשם שהם נעזרים ביועצי מס בקשריהם עם רשויות המס, כך גם יש ערך לליווי המקצועי בכנסת על ידי מי שדובר את השפה המקובלת בה.

כל עסק או מלכ”ר הפועל בסביבה רגולטורית כלשהי חייב להיות ער לשינויים בתחום. לעתים יהיה עליו לעורר שינויים רגולטוריים כדי לעודד תחרות או להתאים את סביבת הפעילות, ולעתים יהיה עליו להתמודד עם הצעת רגולציה העלולה לסכן את הפעילות. תפיסתה של הכנסת כזירה מקצועית היא קריטית לצורך בייצוג בכנסת. הבנה זו מיושמת באופן הברור ביותר בקיומו של גוף דוגמת לובי 99.

בכנסת ה-20 שימשתי לוביסט מטעם חברת פוליסי וייצגתי, בין השאר, גופים מהמגזר הפיננסי. עבודה זו איפשרה לי להתרשם מקרוב ממה שמסתתר מאחורי הביטויים “עודף רגולציה” או “נטל רגולטורי”. פעמים רבות מופגן זלזול בגופים עסקיים תאבי בצע על הבכי והנהי שהם משמיעים, אולם בנוגע למגזר הפיננסי לבדו נחקקו בכנסת ה-20 לבדה כ-50 חוקים, חלקם רפורמות ענקיות שיצרו תחומי פעילות חדשים (כמו נותני אשראי מוסדרים) או שינו את מבנה שוק הבנקאות בישראל (רפורמת שטרום). כלומר, בכל אחת משנות הפעילות של הכנסת הזאת התקבלו כ-13 חוקים הקשורים למגזר הפיננסי, וזאת לצד עשרות חקיקות משנה (תקנות) והוראות מצד הרגולטורים.

הדוגמה של המגזר הפיננסי נועדה להדגים את העומס הרגולטורי שעמו צריכים להתמודד הגורמים הפעילים בשוק הפיננסי, חלקם ותיקים וחלקם מחוללי תחרות. לפעמים כמה שינויים רגולטוריים נדונו במקביל בכמה ועדות בכנסת. הנהלת גוף שלא תשכיל להבין וללמוד את ההשפעות של מהלכים רגולטוריים על הפעילות ולא תנסה להתמודד עם ההוראות הללו למעשה תחטא לבעלי הגוף ולציבור הנהנים משירותיו, ואין זה משנה אם מדובר בפעילות עסקית, ציבורית או חברתית. פעמים רבות הנהלת חברה מבקשת להיעזר באיש מקצוע המבין את הזירה ואת דרכי התנהלותה.

ואכן, ברובם המכריע של הדיונים הרגולטוריים פועלים הגופים – ויהיו אלה מלכ”רים או תאגידים – להיות מיוצגים בדיוני הכנסת, לפעמים בעצמם ולפעמים באמצעות לוביסט. פעמים רבות, במקרים של רגולציה המשפיעה על הרבה גורמים קטנים, אף מוקמים איגודים לצורך הייצוג מול הרגולטורים והמחוקקים (למשל, ארגון יצרני נייר זכוכית, איגוד עמילי המכס וכדומה). כך קורה גם במקרים של רגולציה המשפיעה על ציבור רחב, כמו בתחומי הבריאות, הרווחה והפיננסים, שבדיונים בעניינם משתתפים גופים המבינים את חשיבות הדו-שיח הרגולטורי עם המחוקקים והרגולטורים ומנהלים את התהליכים בעצמם או באמצעות מייצג.

רחוק מהעין, רחוק מהלב

כפי שכבר נאמר, המקצוע לוביסט מוסדר אך ורק בחוק הכנסת וחל אך ורק בשטח הכנסת או בפעילות רשמית שלה, כלומר – כל פעילות ייצוג הקשורה בכנסת שאינה מתקיימת פיזית במשכנה אינה מחייבת רישום כלוביסט ולמעשה אינה מחייבת שקיפות כלשהי. זהו תחום הלובינג השחור.

מאחר שמקצוע הלוביסט סובל מתדמית בעייתית ומקונוטציה שלילית, תאגידים רבים וגם גופים השוכרים ייעוץ מעדיפים להימנע מתיוג של עבודה עם לובינג.  “יועץ אסטרטגי” או “יועץ תקשורת” נשמע טוב יותר  מלוביסט. אך בפועל, הלוביסט השחור פועל בדיוק כמו לוביסט, פרט לביקור בכנסת עצמה. הוא נמצא בקשר עם מחוקקים וצוותים פרלמנטריים, שולח מידע בשם הלקוח לוועדות ונפגש עם פקידים במשרדי הממשלה.

לוביסטים מהסוג הזה הם אלה שמנהלים את המשא ומתן הקואליציוני מטעם המפלגות, מייעצים למשרדי הממשלה, מופיעים בתקשורת כיועצים אסטרטגיים או יועצי תקשורת (אך חלילה לא כלוביסטים), ויש להם ארסנל לקוחות מרשים ומעניין. למרות זאת, בעיני הציבור הרחב יש רק “דמון” אחד – הלוביסט, והמצב הזה נוח לגורמים רבים מאוד במשק ובחברה הישראלית.

פעמים רבות מדי אנו שומעים מחוקקים המתארים בגבורה ש”הופעלו עליהם המון לחצים” אולם אינם מוכנים לפרט מי לחץ, כמה לחץ ומה המשמעות של “לחץ”. הפרקטיקה הזאת מתחזקת את הדימוי שנוצר ללוביסט ואינה חושפת את התמונה המלאה בפני הציבור.

ישנו רק גורם אחד היודע להציג את מכלול הלחצים או האינטרסים שהוצגו בפניו – חבר הכנסת עצמו.

כשייצגתי אינטרס בפני מחוקק או צוות פרלמנטרי, פעמים רבות לא ידעתי מי דיבר עמם לפני ומי ידבר אחרי. אבל לפחות מבחינה ציבורית, קיומי אינו נשמר בסוד. כלוביסט, הפרטים שלי הופיעו בכל פרוטוקול ישיבה ובאתר הכנסת וכך גם הגוף הישיר המיוצג וגופים נוספים שלהם היתה לי הרשאת ייצוג ועשויים להיות מושפעים מנושא הדיון. בניגוד גמור ללוביסט השחור, הלוביסט החוקי מחויב להסביר את האינטרס שאותו הוא מייצג ועבור מי.

עם כינונה של הכנסת ה-22 – ואולי לקראת מערכת הבחירות לכנסת ה-23- הגיעה העת להפנות את הזרקור אל אלה הפועלים במחשכים.

The post ייצוג בכנסת – מבט אחר appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

מיד בתום השבעת הכנסת השבוע צייצו מספר חברי כנסת בדבר הצעו החוק אותן מיהרו להגיש מיקי לוי וקארין אלהרר מ”כחול לבן”, למשל, עידכנו שהגישו 80 ו-73 הצעות חוק, בהתאמה. ההגשה המהירה הזו ובמשקל, מעוררת שוב את הדיון לגבי עומס החקיקה בישראל, מספרן הרב של הצעות החוק הפרטיות המוגשות ותכליתן.

הכנסת ה-20 שהסתיימה זה עתה היא שיאנית החקיקה בישראל ובמהלך כהונתה הושלמה חקיקתם של 625 חוקים מתוכם 83 הם “הסדרים מקוריים” כלומר חוק המסדיר תחום חדש או מייצר מסגרת חקיקה חדשה ואילו יתר החוקים הינם תיקונים של חוקים קיימים (גם ביטול חוק הוא חוק). אולם מתוך החוקים הללו רק 246 חוקים הינם תולדה של חקיקה פרטית. המספר הזה מהווה 4% מסך הצעות החוק הפרטיות שהוגשו, 5,997 והוא נשאר יחסית יציב לאורך הכנסות האחרונות.

הצהרות חוק עבור התקשורת

חברי הכנסת אינם טיפשים, הם יודעים שהצעות רבות לעולם לא ייראו את אוויר המליאה ולא יגיעו להצבעה. למעשה על כל סיעת בכנסת מוטלת מכסת חקיקה הנקבעת על-ידי ועדת הכנסת בתחילת כל כנסת. ועדת הכנסת קבעה לאורך השנים מכסה של בין 23-26 הצעות חוק פרטיות היכולות לעלות בשבוע כאשר סיעות האופוזיציה נהנות מיחס עודף אל מול סיעות הקואליציה.

כלומר, מלכתחילה לחברי הכנסת ידוע שרק חלק קטן מההצעות שלהם יוכלו להתקדם בהליך החקיקה, אך הם ממשיכים להגיש הצעות פעמים רבות בכדי לזכות לסיקור תקשורתי, אגב נושא ההצעה. הצעות חוק כאלה נקראות פעמים רבות “הצהרות חוק” ובפועל, מבחינה פרלמנטרית הן ריקות מתוכן ולעיתים רחוקות יש להן השפעה על נושא ההצעה.

בעידן שבו הכל מדיד וחברי הכנסת, בייחוד מהאופוזיציה, נמדדים לפי מספר החוקים, השאילתות והדיונים המהירים שהגישו על-ידי שורה ארוכה של גופים אזרחיים, כמו המשמר החברתי, התנועה לאיכות השלטון ועוד – ישנם חברי כנסת הסבורים שככל שיהיו חתומים על יותר הצעות חוק, כך הם יתבלטו לטובה. אגב, בחינה מעמיקה תגלה שישנן הצעות חוק רבות המשוכפלות בין חברי הכנסת כדי להגדיל את מספר החוקים כ”יוזם ראשון” עבור הח”כ.

זילות החקיקה

הצעות רבות אשר הוגשו בכנסת האחרונה יישארו לעד לשכב כאבן שאין לה הופכין אך אין זה אומר שלא הושקעו משאבים בהכנתה והגשתה. כל הצעת חוק עוברת דרך הלשכה המשפטית של הכנסת. זו אחראית על ביצוע התאמות נוסח ופעמים רבות מסייעת הלשכה לעוזרים ולחברי הכנסת למצוא את הפתרונות הנכונים חקיקתית לבעיה לה מבקשים לחוקק פתרון.

הלשכה המשפטית והצוותים הפרלמנטריים מכלים זמן רב באותן ההצעות וזאת למרות שידוע וברור לכל כי אותן ההצעות לא יתקדמו לעולם. הגשת הצעת חוק הינה זכות שאינה מוגבלת כיום וח”כ יכול להמשיך ולהגיש הצעות ככל שיחפוץ.

הבעיה מתחילה כאשר קיים פער מידע בין הציבור לבין המחוקקים. בעוד שהאחרונים יודעים מראש שההצעה שזה עתה הגישו הינה חסרת משמעות, הציבור אינו רואה זאת כך. גם הציבור הרחב וגם הציבור העסקי עוסק כל היום בהצעות חוק המוגשות. בעבורם, ותיאורטית הדבר נכון, כל הצעת חוק שהוגשה יכולה להתקדם.

חוסר רצינות פרלמנטרית

הגשת הצעות חוק “במשקל” משדרת לא פעם חוסר רצינות פרלמנטרית. כל עוד לחברי הכנסת יש את האפשרות להגיש הצעות חוק ללא הגבלה, לא ייעשה תהליך של הבחנה בין עיקר לתפל ומיקוד העשייה הפרלמנטרית בפעולות עם חשיבות גבוהה יותר.

נכון להיום, אופן החקיקה בישראל אינו מוגדר בחוק משל עצמו – אלא בתקנון הכנסת. לאחרונה נשמעו יוזמות מטעם הממשלה לחקיקה “חוק יסוד: החקיקה” אולם בעיני, מהלך שכזה חייב להגיע מתוך הרשות המחוקקת ובפעולה המשותפת לכל סיעות הבית. הרשות המבצעת נהנית כבר היום מעדיפות בהליכי החקיקה ובניגוד להצעות חברי הכנסת, הצעות ממשלתיות בכנסת האחרונה אושרו ב91% מהמקרים, והיו 393 כאלה.

אם חברי הכנסת ה-21 חפצים בשיפור וייעול הליכי החקיקה עליהם ליזום ועדה המשותפת לכל סיעות הבית ולהגיע למתווה מעודכן לחקיקה בישראל ופתרון לריבוי ההצעות – לצד הצורך בהרחבת ויצירת פלטפורמות פרלמנטריות נוספות להעלאת נושאים למודעות וסדר היום.

פורסם ב”מקום הכי חם בגיהנום” – https://www.ha-makom.co.il/post-tal-elo-law/

The post תעמיס לי 5 ק”ג חוקים בבקשה appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

מסורת ארוכת שנים היא מידורו של הקבינט מהליך קבלת ההחלטות הממשי. החברות בקבינט מחולקת כמעין פרס פוליטי על נאמנות זו או אחרת ואילו הליך קבלת ההחלטות האמיתי מתקיים בפורום אחר – מצומצם יותר. יכול להיות זה המטבחון של גולדה, פורום החווה של שרון או פורום “שבעת השרים” של אולמרט בזמן מלחמת לבנון השנייה.

הקבינט, או בשמו הרשמי וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, מהווה לגוף הממשלתי היחיד המוסדר בחקיקה ראשית, אולם פרט להרכבו הבסיסי לא מוגדרים סמכויותיו ותפקידיו וכן לא מוגדרת חובת ראש הממשלה ושר הביטחון כלפי פורום זה. החברות בפורום ניתנת פעמים רבות במסגרת מו”מ קואליציוני ולא על-בסיס האפשרות לתרום לדיונים השונים ולהשפיע על ההתנהלות.

לאורך השנים ניתן למנות פעמים רבות ראשי ממשלה אשר החזיקו בכפל תפקידים – ראש הממשלה ושר הביטחון, ובכך צמצמו את מעגל קבלת ההחלטות בתחום המדיני-ביטחוני לכדי One Man Show. במציאות הפוליטית הישראלית הנאלצת להתמודד עם חוסר יציבות קואליציונית תמידית שואף ראש הממשלה לצמצם ככל האפשר את מספר השותפים למהלכיו וכן לצמצם את בסיס הידע שיאפשר לשותפיו הקואליציוניים היום ויריביו הפוליטיים בבחירות הקרובות לאתגר אותו ולחייב אותו להליך קבלת החלטות רחב.

התנהלותו של שר הכלכלה אז, נפתלי בנט, במהלך מבצע “צוק איתן” ולאחר מכן יכולה ללמד ולשפוך אור על המתח הרב שקיים בין שותפים קואליציוניים אשר ארבעה חודשים לאחר תום המבצע הפכו ליריבים פוליטיים. בנט פעל בכל כוחו על-מנת להעשיר את השיח בקבינט מחד גיסא ולאתגר את רוה”מ ושר הביטחון מאידך גיסא. פעולות מסוג אלה מגבירות פעמים רבות את החיכוך הפוליטי בין חברי הקבינט, ובעידן שבו לא ידוע מתי יהיו הבחירות יחסים אלה מתוחים ממילא כל העת. אומנם היה שר אשר אמר ש”שעוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה” אולם קולות הבחירות נשמעים כל העת. ב-25 השנים האחרונות לא היו ממשלה אחת ו/או כנסת אחת שסיימו את כהונתן במועד החוקי. הבחירות הוקדמו בכל אחת מ-7 הפעמים והאווירה ששררה בחדרי הקבינט תוך כדי מבצע “צוק איתן” וזמן קצר אחרי מבצע “שובו אחים” הייתה כזו שבישרה על קרבתן של הבחירות. הללו הגיעו פחות מארבעה חודשים לאחר תום המבצע.

מוטת השליטה של ראש הממשלה מאפשרת לו לצמצם חיכוכים אפשריים מסוג אלה ולמעשה לרכז את הליך קבלת ההחלטות בתחום המדיני-ביטחוני בידיו ובידי שר הביטחון. רה”מ הוא השולט והמנחה את המוסד והשב”כ. רה”מ הוא האחראי הבלעדי והמנחה של המועצה לביטחון לאומי ורה”מ ביחד עם שר הביטחון אחראים על צה”ל והמנחים שלו. הגורמים המפקחים אחר פעילות ראש הממשלה מעוקרים מסמכות אמתית ובפועל הקבינט ברשות המבצעת וועדת חוץ וביטחון ברשות המחוקקת לא ממלאים את תפקידם בפיקוח על ההחלטות המתקבלות, ודאי שלא תוך כדי לחימה.

אז מעבר לרצון הטבעי לדבר על הגברת היציבות הקואליציונית, מה ניתן לעשות? אף אחד לא ממציא את הגלגל. חיזוק הקבינט והגדרת סמכויותיו, הפרדת המל”ל מראש הממשלה והרחבת הסמכויות, העמקת בסיס הידע של השרים, קביעת תפיסת ביטחון פומבית בחקיקה ראשית והקטנת מוטת השליטה של רוה”מ על גופי ההערכה והביצוע הביטחוניים.

מרבית מההמלצות המופיעות כאן מופיעות גם בדו”ח המבקר העוסק במבצע “צוק איתן”. באופן לא מפתיע הן גם מופיעות בדו”ח וינוגרד על אירועי מלחמת לבנון השנייה וכן בשורה ארוכה של מחקרים וניירות עמדה אקדמיים. חושבים שמישהו יקשיב ויישם? מישהו יתנדב לוותר מכוחו?

פורסם במקור בעיתון “הארץ” – https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.3899206

The post זה לא הדו”ח, טמבל, זו השיטה appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.