The post כיפת ברזל: תועלת לטווח הקצר אבל נזק לטווח הארוך? ראיון אודיו appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

במבצע זה יושמה דוקטרינה הגנתית אשר שמה דגש על אתגר ההגנה האקטיבית ופועלת להגברת מעטפת ההגנה, כמעיין כיפת ברזל, על תושבי המדינה. במהלך המבצע הוכשרו שלוש סוללות נוספות של מערכת “כיפת ברזל” ובכך הגיע מספר הסוללות המבצעיות לתשע.

המערכת, שנכנסה לפעילות מבצעית במרץ 2011, מיירטת באופן סלקטיבי שיגורים רקטיים ומאכנת את אתרי השיגור. היירוט מתבצע לצד בקרה ומעקב צמודים של חיילי הסלולה בהתאם לשיקולים מבצעיים ואזרחיים.

מנתונים שנאספו לאחר מבצע “צוק איתן” ניתן ללמוד כי שיעור הפגיעה בנפש במבצע זה לעומת מבצע “עמוד ענן” ירד והיחס השתנה (רקטה/הרוגים) מ1/350 ל-1/1,500. במבצע “עופרת יצוקה” עמד היחס על 1/134 אם נצמיד אל נתונים אלה את שיעור הפגיעות במבצע “עופרת יצוקה”, עת שוגרו 401 רקטות ונהרגו 3 אזרחים, בו היחס עמד על 1/134 נגלה כי ככל שהצבת מערכת “כיפת ברזל” התקדמה כך פחת משמעותית שיעור הפגיעה בנפש בעורף הישראלי.

עמדתי המוצגת להלן טוענת כי המשכה של  ההצטיידות ב”כיפת ברזל” כמענה הגנתי מרכזי עשוי לפגוע באפקטיביות הלחימה הישראלית הפוטנציאלית ולהחליש את מידת התמיכה הבינ”ל לה זוכה מדינת ישראל.

מערכת “כיפת ברזל” יוצרת סביבת עבודה נוחה למנהיגים הצבאיים והיעדר לחץ אזרחי לפעולות צבאיות קשות. יחד עם זאת, היעדר פגיעה אזרחית ודרישה אזרחית ל”תוצאות מהירות” מאפשרת להנהגה למשוך את הלחימה ולהפוך אותה לפחות נחרצת וכתוצאה מכך לפגוע הן בכושר ההרתעה המצטברת והן בתוצאות הסופיות.

קלאוזביץ טען כי “שכנוע העם בצורך ללכת למלחמה ולהתמיד בה עד הניצחון היא משימה קשה”. מה שהיה נכון בשלהי המאה ה-19 נכון גם היום. קיומה של “כיפת ברזל” אפשר לאזרחים לפתח אדישות מסוימת לאיום הרקטי. לצד ההשפעה הפסיכולוגית על האוכלוסיות הרגישות נוכחנו לגלות ב”צוק איתן” כי הציבור מגלה אדישות רבה יותר להנחיות פיקוד העורף ותמונות האזרחים שהצטופפו ב”אתרי צפייה” זכורות לכל. למעשה מערכת “כיפת ברזל” הקהתה את חושי האזרחים ופיתחה אדישות כלפי מהלכי הלחימה. לשם השוואה, בעוד שמספר הרקטות המצטבר במבצע זה היה דומה למלחמת לבנון השנייה, לא נחזו פנויים המוניים ו”עיר אוהלים” מאולתרת ברחבי המדינה.

אל מול הטענה כי אדישות הציבור נותנת מרחב פעולה לדרג המדיני אבקש לטעון כי הדרג המדיני כושל בניצול מרחב זה ושוקע אף הוא באדישות תוך ניסיון לנהל את מהלכי הקרב.

אטען כי אותה האדישות חלחלה לתוך הקבינט אשר ניהל את הלחימה. כך לדוגמה לאורך מבצע “צוק איתן” נידונו והוסכמו מספר הפסקות אש כאשר חלקן אף הוסכמו בטרם הצד השני קיבל את ההצעה, כל זאת מבלי שהושגו מטרות הלחימה שהלכו ונבנו תוך כדי המבצע. יתרה מזאת, משהוחלט על כניסה קרקעית היה שטח הכניסה, על-אף הכוחות הרבים אשר השתתפו בלחימה, מצומצם וקרוב ככל האפשר לגדר המערכת וזאת בשונה ממבצע “עופרת יצוקה” לדוגמה אז המהלך הקרקעי לווה בחלוקת הרצועה לשלושה חלקים והגעה אל קו החוף העזתי.

אדישות האזרח לצד היעדר פגיעות בנפש מוביל דה-פקטו לעיקור יכולתו של השלטון להוביל מהלכי לחימה באופן נחרץ תוך חתירה להשגת המטרות במהירות האפשרית ביותר.

טענה נוספת אותה אבקש להעלות היא הפגיעה במאמץ ההסברה אשר מוביל לפגיעה במידת הלגיטימיות הבינ”ל. תמונות מעצבות מציאות וכי העדר תמונות של פגיעות בגוף ונזק ממשי מהצד הישראלי משאירים את זירת ההשפעה על דעת הקהל הבינ”ל לצד השני.

יירוטם של 735 רקטות במהלך מבצע “צוק איתן”, אשר כוונו לריכוזי אוכלוסייה והיו עשויות לגרום לנזק רב בגוף וברכוש הוביל בצורה עקיפה לאדישות הקהילה הבינ”ל ודעת הקהל במדינות המשפיעות. נוסף על הסביבה הקשה מלכתחילה נדרשה ישראל למאמצי הסברה אשר התמקדו בסרטונים המתעדים את הפעילות הצבאית אבל לא היו תמונות זוועה להציג לצידם. אומנם נמנעה פגיעה ממשית באוכלוסייה אך המענה אותו סיפקה “כיפת ברזל” הוציא את העוקץ מטענת ישראל בדבר תקיפות הרקטות הקטלניות.

במבצע “עופרת יצוקה”, על אף העצימות הרבה הצבאית בה נקט צה”ל, לצד מספר נפגעים נמוך וירי מצומצם יותר של רקטות, ניתנה לגיטימיות בינ”ל ליציאה לפעולה הצבאית וכן בסיומה. במבצע “צוק איתן” על אף העובדה כי הרוב המוחלט של אזרחי המדינה היו תחת איום הרקטות, הלגיטימיות הבינ”ל הוטלה בספק והקריאות לסיום הלחימה נשמעו כל העת.

על אף שבמהלך חמישים הימים של מבצע “צוק איתן” נורו מרצועת עזה לעבר ישראל 4,564 רקטות ופצמ”ריםהייתה הקהילה הבינ”ל סבלנית פחות לפעילות הצבאית לעומת שהייתה במבצע “עופרת יצוקה” אשר במהלכו, שוגרו לעבר ישראל 401 רקטות ו-135 פצצות מרגמה. לראייה, בניגוד לנעשה בסופו של מבצע “עופרת יצוקה” אף מנהיג בינ”ל לא התייצב כאן ביום המחרת.

אין בכוונתי לטעון כי לולא “כיפת ברזל” הייתה ניתנת לגיטימיות בינ”ל מוחלטת או שהלגיטימיות הבינ”ל תלויה בהרג והרס בצד הישראלי. בכוונתי לבטא את ההשפעה שיש ל”כיפת ברזל” על קהות החושים של הזירה הבינ”ל וכפועל יוצא מכך הפגיעה בלגיטימיות הצבאית של צה”ל לפעול ברצועת עזה.

מטרתי היא לעורר שיח סביב השפעותיה של התרחבות היישום של דוקטרינה הגנתית כחלק מתפיסת הביטחון הכוללת בעימות הא-סמטרי. הטיעונים מבקשים לערער את השיח החיובי סביב דוקטרינה זו ולהציג את ההשפעות השליליות האפשריות של המשכה של דוקטרינה זו. כל זאת בשים לב כי צמצום אובדן חיי אדם הינו דבר חיובי אשר נכון שימשיך לעמוד אל-מול מקבלי ההחלטות.

אמירה נפוצה היא שסבב הלחימה הבא ברצועת עזה הוא רק עניין של זמן. בהתאם לאמירה זו ראוי כי מקבלי ההחלטות יבנו כלים להתמודדות עם ההשפעות השליליות של תפיסת ההגנה האקטיבית כחלק מהדוקטרינה ההגנתית כפי שהן מתוארות לעיל.

פורסם במגזין “מערכות” – http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/8/113768.pdf

The post כיפת ברזל: לא הכל ורוד appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

מהו טרור? עד היום חלוקים ביניהם החוקרים בסוגיה הזאת, ואין הגדרה אחת למושג הזה אף שהוא כל כך שגור ונפוץ. ההגדרה שמקובלת עליי ושתשמש אותי גם במאמר הזה היא של ד”ר בועז גנור: “טרור הוא סוג של מאבק אלים שבמסגרתו נעשה שימוש מכוּון באלימות נגד אזרחים כדי להשיג מטרות פוליטיות (לאומיות, חברתיות־כלכליות, אידיאולוגיות, דתיות וכו’)”. להשלמת ההגדרה הזאת ניתן להוסיף כי מאחורי המאבק האלים יכולים לעמוד ארגון ממוסד או בודדים שאינם מאוגדים בשום מסגרת.

ההתמודדות עם טרור מעסיקה מדינות רבות בעולם. מטרת הטרור היא להשיג מטרות פוליטיות, ולכן הוא מאיים על אופיין של המדינות שבתחומיהן הוא פועל. כדי לבלום אותו מפתחות המדינות המאוימות תורות לחימה ומקימות יחידות מיוחדות שיאפשרו להן להביסו ולמגרו.

לרשות מדינות עומדות שתי אסטרטגיות בסיסיות למלחמה בטרור: אסטרטגיה אקטיבית ואסטרטגיה פסיבית.

אסטרטגיה אקטיבית משמעה נקיטת פעולה באופן יזום כדי לפגוע בתשתיות הטרור ובאנשי הטרור ובדרך הזאת להפחית את פעילות הטרור ואף למגר אותה כליל. אסטרטגיה פסיבית משמעה שימוש באמצעי מיגון כדי למנוע או לכל הפחות להפחית את היקף הפגיעות בחיי אדם וברכוש כתוצאה מפעולות טרור.

במאמר הזה נבחנת מידה היעילות של אחד הכלים המרכזיים בכל אסטרטגיה פסיבית – הגדר – שמיועדת להגביל את חופש התנועה של טרוריסטים ולמנוע מהם להגיע ליעדים שבהם הם רוצים לפגוע. בחינת יעילותה של הגדר נבחנת בהקשר של העימות הישראלי-פלסטיני החל מ־1993. ניתן היה, כמובן, לבחור בזירות אחרות ובזמנים אחרים, אך הבחירה נפלה דווקא על הזירה הפלסטינית ועל 21 השנים האחרונות בגלל היקף הטרור באותן השנים ובגלל היקפו של פרויקט הגדר שנועד לבלום אותו.

השאלה המרכזית שאותה אני בוחן היא מהי מידת יעילותה של גדר להתמודדות עם טרור בשטח ישראל. על השאלה הזאת אני מנסה להשיב באמצעות בחינתן של שתי דוגמאות חשובות:

1. הגדר שמקיפה את רצועת עזה. הקמתה של זו החלה ב־1994 במסגרת מימושם של הסכמי אוסלו ועל בסיס החלטת הממשלה בנושא.
2. גדר הביטחון ביהודה ושומרון. הקמתה של זו החלה ב־2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כדי לבלום את מתקפות המתאבדים שזרעו הרג והרס בערי המדינה. הגדר מקיפה את הגדה המערבית. בקטעים אחדים היא צמודה לקו הירוק, אך בקטעים אחרים היא חורגת ממנו במידה ניכרת.

את יעילות הגדר קל למדוד באמצעות בחינה של סטטיסטיקות הנפגעים לפני הקמתה ולאחר הקמתה. ככל שהקיטון במספר הנפגעים משמעותי יותר כך יעילותה של הגדר רבה יותר.

יש לציין כי מאפיינים רבים בעימות הישראלי-פלסטיני הם ייחודיים: כך, למשל, הטרור הפלסטיני מגיע ברובו משטחים שנמצאים בשליטת ישראל מאז 1967 ושניתן לגדר אותם. תושבי אותם השטחים אינם אזרחי ישראל, ואין להם אותן זכויות תנועה כמו לאזרחי המדינה. בשל כך קל למדי לנטר את תנועותיהם. במציאות כזאת קל יותר להכיל את הטרור מאשר במציאות שבה הטרוריסטים הם אזרחי המדינה שנגדה הם פועלים, כמו המחתרת הבסקית בספרד או המחתרת הקתולית בצפון־אירלנד (שהתפרקה מנשקה לפני כעשור).

במאמר הזה לא נידונות פעולות הטרור של אזרחים ישראלים בשל השיעור הזניח שלהם בקרב כלל הטרוריסטים. כמו כן לא נידונים כאן ההיבטים המוסריים של גדר. ההיבטים האלה – ורבים נוספים – ראויים לדיון נרחב, אך אינם מעניינו של המאמר הזה.

ההערכה המוקדמת שלי – לפני שהתחלתי לעבוד על המאמר הזה – הייתה שהגדר היא אמצעי יעיל מאוד למניעת חדירה של טרוריסטים לתחומי המדינה. הערכתי כי אף שמדובר בכלי פסיבי שאינו מסייע למיגור ישיר של תאי הטרור, יש באפשרותו להפחית מאוד את המגע בין הטרוריסטים לאוכלוסייה האזרחית שבה הם רוצים לפגוע.

השיטות שבהן מתמודדות מדינות עם טרור

כאמור, נגד הטרור פותחו אסטרטגיות פעולה שונות, שהן שילוב של שתי אסטרטגיות בסיסיות: אקטיבית ופסיבית. גנור גם מבחין בין המטרות השונות של המלחמה בטרור: חיסול הטרור, הפחתת נזקי הטרור ומניעת הסלמה של הטרור. לדברי גנור, ישראל כבר מזמן אינה מדברת על חיסול הטרור אלא פועלת כדי להפחית את נזקיו ולמנוע את הסלמתו.

יש לציין שהחלוקה לאסטרטגיה אקטיבית ולאסטרטגיה פסיבית היא לא תמיד חדה וברורה. יש שיטות לחימה בטרור שיהיו מי שיגדירו אותן אקטיביות, ויהיו מי שיגדירו אותן פסיביות, ויש שיטות פעולה שהן עירוב של שתי האסטרטגיות: בחלקן אקטיביות ובחלקן פסיביות.

אסטרטגיה אקטיבית

אסטרטגיה אקטיבית משמעה נקיטת פעולה יזומה נגד הטרור כדי לפגוע בתשתיותיו ובאנשיו ובכך להביא להביא למיגורו. הדוגמה המובהקת ביותר לפעולה יזומה היא לחימה – במגע ישיר או מנגד – אך פעולה יזומה אינה חייבת להיות בהכרח לחימה. למשל, גם נקיטת פעולות ל”ייבוש” מקורות פיננסיים של ארגוני טרור היא דוגמה מצוינת לדרך פעולה אקטיבית.

לחימה ישירה

לחימה ישירה משמעה מגע ישיר עם הטרור כדי למנוע ממנו להגיע למגע עם האזרחים. באמצעות לחימה ישירה ניתן לסכל פעולת טרור כבר בתהליכי הגיבוש הראשוניים שלה או עם צאתה אל היעד. אם הלחימה מתרחשת לאחר שהטרוריסטים כבר הגיעו ליעדם, ביכולתה להביא לקטיעתה של פעולת הטרור ולהפחתת הנזקים. הלחימה הישירה מסכנת את חיי הטרוריסטים, ולכן היא אחד הגורמים המרתיעים אותם ביותר מפני העיסוק בטרור.

ביציאה למבצע “חומת מגן” ב־2002 אמר ראש הממשלה דאז אריאל שרון כי “לחיילי צה”ל ולמפקדיו ניתנו הוראות ברורות: להיכנס לערים ולכפרים שהפכו מקלט לטרוריסטים; לתפוס ולעצור מחבלים, ובעיקר את שולחיהם ואת אלה המממנים אותם ונותנים להם חסות”. זוהי דוגמה מובהקת להוראה למגר את הטרור באמצעות לחימה ישירה.

מודיעין

באמצעות מודיעין – אנושי, אלקטרוני או חזותי – יכולים כוחות הביטחון לזהות מראש התארגנות של תאי טרור או לזהות בזמן יציאה של טרוריסטים לפעולה. כדי להשיג מודיעין אנושי צריך ליצור מגע ישיר עם טרוריסטים ולשכנע אותם לפעול נגד מי שהיו חבריהם ולסייע למדינה הלוחמת בטרור.

השימוש במודיעין אלקטרוני מאפשר להשיג תמונת מצב בלי לבוא במגע ישיר עם האויב. עם זאת, תמונת המצב שמתקבלת באמצעות המודיעין האלקטרוני הזאת תהיה תקפה שבעתיים אם היא תקבל אישוש גם ממקורות אנושיים. השימוש במודיעין גם מאפשר להעמיד לדין טרוריסטים ואת סייעניהם באמצעות הבאת ראיות לפשעיהם. גם זו תרומה חשובה למיגור הטרור ולהרתעתו. יש לזכור כי העיסוק במודיעין אנושי טומן בחובו סיכון רב, שכן הסוכן שגויס יכול תמיד לחזור בו – מסיבות שונות – ולפנות נגד מפעיליו.

סיכולים ממוקדים

סיכולים ממוקדים נחשבים לנשק לגיטימי כשמדובר ב”פצצות מתקתקות” -טרוריסטים בדרכם לפיגוע – אולם בכל מקרה אחר הם נחשבים לנשק שנוי במחלוקת. המתנגדים טוענים שמדובר למעשה בהוצאה להורג ללא משפט, ואילו התומכים טוענים שכל טרוריסט הוא למעשה פצצה מתקתקת, גם אם ברגע חיסולו הוא אינו בדיוק בדרכו לביצוע פיגוע. הטענה הזאת נכונה במיוחד כשמדובר במפקדי טרור בכירים שעוסקים ללא הרף בתכנון ובייזום של פיגועים והשימוש בכלי זה מאפשר גם ליצור ממד הרתעתי משמעותי בבחינת “למען יראו וייראו”. ישראל משקיעה מאמץ עצום בחיסולם, ולמעשה זהו אחד מכלי הנשק המרתיעים ביותר שמצוי בארסנל שלה.

סנקציות

הטלת סנקציות היא פעולה אקטיבית לא מלחמתית שיעילותה הוכחה בעבר שוב ושוב. סנקציות יכולות לכלול, למשל, הגבלות תנועה – החל מאיסור כניסה למקומות מסוימים וכלה במעצרי מנע – והקפאת נכסים. אלה הן לרוב סנקציות אישיות. כלי נשק “כבדים” יותר הם סנקציות קבוצתיות, כמו המצור שהוטל על יאסר ערפאת ועל אנשיו במוקטעה ברמאללה ב־2002 בשל מעורבותם בטרור נגד ישראל או המצור שהוטל על רצועת עזה החל מ־2007.

דיפלומטיה

המטרה המרכזית של הדיפלומטיה היא השגת לגיטימציה בין־לאומית ללחימה נגד ארגוני הטרור. מאחר שללא לגיטימציה כזאת מוטלות על הצבא מגבלות קשות ביותר בלחימתו, הרי שבהשגת הלגיטימציה הזאת יש לראות פעולה אקטיבית נגד הטרור – ממש כמו הטלת הסנקציות.

אסטרטגיה פסיבית

מטרת המאמצים הפסיביים היא למנוע מהטרוריסטים להוציא את תוכניותיהם אל הפועל בלי להילחם בהם ישירות. אלה יכולים להיות, למשל, אמצעים שיכבידו עליהם לפעול או אמצעים שינטרלו את כלי הנשק שהם מפעילים.

מערכות הגנה והתרעה

מערכות הגנה אוויריות וקרקעיות הן הדוגמאות המובהקות ביותר למאמצי הגנה פסיביים. שתי המערכות המוכרות ביותר הן כיפת ברזל ליירוט טילים ורקטות קצרי טווח ומעיל רוח ליירוט טילים נגד טנקים. יתרונן הגדול הוא שהן מאפשרות לסכל פגיעות לאחר שהטרוריסטים שיגרו את החימוש שלהם. יתרון נוסף של כיפת ברזל הוא ההתרעה שנותנת מערכת הגילוי שלה. זו מועברת מיד לאזור שבו צפוי הטיל ליפול – אם הוא לא ייורט מסיבות שונות – מה שמאפשר לאוכלוסייה האזרחית לתפוס מחסה בעוד מועד.

בידוק בנקודות מפתח

מאמץ נוסף הוא הצבת נקודות בידוק בנקודות מפתח שונות: בצירי תנועה, בכניסה לבתי ספר ולקניונים וכד’. נקודת הבידוק יכולה להיות קבועה (למשל, בכניסה לקניון) או משתנה (למשל, הצבת מחסום פתע בציר תנועה), אך מטרתה היא אחת: למנוע מטרוריסטים להגיע למקום שבו הם עלולים לגרום נזק רב.

אף שבנקודת בידוק יכול להיווצר מגע אלים בין הבודק לטרוריסט, בכל זאת החלטתי להכליל אותה במניין האמצעים הפסיביים, שכן חלקו של הטרוריסט בייזום המגע הזה רב מחלקו של הבודק. עם זאת אני מודע לכך שיש מי שרואים בהצבת נקודות בידוק אמצעי לחימה אקטיבי בטרור.

מכשול פיזי

הצבת מכשול פיזי כדי להגן על שטח מסוים מפני גורמים עוינים היא שיטה עתיקת יומין. ישראל משתמשת בהצבת מכשולים פיזיים כדי שאלה יחצצו בין שטחי ההתארגנות של הטרור לבין יעדיו. המכשול הפיזי העיקרי שבו עושה ישראל שימוש הוא גדרות. אלה מוצבות כמעט לאורך כל גבולותיה וכן הן מקיפות יישובים ומתקנים רגישים רבים. במקרים מסוימים מחליפות חומות את הגדרות. לרוב הגדר אינה אמצעי העומד בפני עצמו, אלא נלווים אליה אמצעים טכנולוגיים משלימים. אלה מקנים לגדר – שהיא אמצעי הגנה פסיבי מובהק – מאפיינים אקטיביים, שכן הם מאפשרים לגלות כוחות חודרים ולהשמידם.

לסיכום הפרק הזה יש להדגיש כי לרשות הלוחמים בטרור עומדים כלים רבים, וככל שהם מיטיבים לשלב ביניהם, כך הישגיהם רבים יותר. 

בחינת מקרי מבחן: הגדר מסביב לרצועת עזה וליהודה ושומרון

כדי לבחון את יעילות הגדרות בלחימה נגד הטרור יש לבחון סטטיסטיקות של נפגעי טרור לפני הצבתן ולאחר הצבתן. התקופה הנבחנת, כאמור במבוא, היא מ־1993.

בשנים 2000-1993 (עד ספטמבר 2000) היו לישראל 344 הרוגים כתוצאה מפעולות טרור. מתחילת האינתיפאדה השנייה (ספטמבר 2000) ועד 2010 היו לישראל 1,178 הרוגים כתוצאה מפעולות טרור. האמצעים שהפעילו הטרוריסטים היו מגוונים: ירי מנשק קל, ירי תלול מסלול, פיגועי דקירה, פיגועי חטיפה ופיגועי התאבדות. אלה האחרונים גבו את מרב הקורבנות, כפי שניתן לראות בתרשים.

תרשים 1 התפלגות ההרוגים בין ספטמבר 2000 לדצמבר 2009

 הגדר סביב רצועת עזה

עם החתימה על הסכמי אוסלו ובעקבות המשך ההתקפות של ארגוני הטרור על האוכלוסייה האזרחית בישראל החליט ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, להפריד בין רצועת עזה לשטח ישראל ולשטחי יהודה ושומרון. העבודות לגידור רצועת עזה ולהסדרת המעברים ממנה ואליה החלו ב־1994 והושלמו ב־1996. מדובר בגדר שחופפת את הקו הירוק ההיסטורי בין ישראל לרצועה שנקבע בסיום מלחמת העצמאות. אורך הגדר הזאת כ־60 ק”מ, ויש בה שני מעברי סחורות ומעבר רגלי אחד. כמו כן הוקם מעבר רגלי ומעבר סחורות בגבול של הרצועה עם מצרים – גבול שהיה בשליטת ישראל עד 2005. במפה 1 מוצגים רצועת עזה וקו הגבול שלה עם ישראל (הקו הירוק במפה) – שהוא גם קו הגדר.

מפה 1: רצועת עזה וגבולותיה

עם השלמת הגדר ב־1996 הוגבלה תנועת הפלסטינים מהרצועה לישראל, והפיקוח על היוצאים ועל הנכנסים הפך להיות הדוק מאוד. פיקוח קפדני לא פחות הוטל על כניסת סחורות לרצועה ועל יצוא הסחורות משם. בשעה שחופש התנועה של תושבי הרצועה הוגבל מאוד, ביהודה ושומרון המשיכו התושבים ליהנות מחופש תנועה מלא. תנועתם של אלה הוגבלה רק עם תחילת האינתיפאדה השנייה.

במהלך האינתיפאדה השנייה הושחתו כ־30 ק”מ של גדרות, מחציתן ברצועת עזה. אולם בעזרת תשתית ההגנה שהוצבה לצד הגדר הצליח צה”ל למנוע את רוב ניסיונות החדירה, ואילו הגדר שהושחתה שוקמה בתוך כחצי שנה. אחד מאמצעי ההגנה החשובים לצד הגדר הוא רצועת חיץ ברוחב של קילומטר שהכשיר צה”ל ושממנה סולקה כל הצמחייה – “חישוף” בעגה הצבאית.

בשנים 1996-1993 נהרגו כתוצאה מפעולות טרור 237 בני אדם – רבים מהם בפיגועי התאבדות. בכל העשור נהרגו 344 בני אדם – 41% מהם בפיגועי התאבדות.

מרצועת עזה יצאו לא מעט פעולות טרור (אחת האחרונות שבהן, במרס 1996, הייתה הפיגוע בדיזנגוף סנטר שבו נהרגו 13 בני אדם), אך מהרגע שהושלמה הגדר – ב־1996 – ועד היום פחתה כמעט לאפס מעורבותם של תושבי עזה בפיגועי התאבדות בשטח ישראל. ההפחתה במספר פעולות הטרור הביאה גם לירידה דרסטית במספר ההרוגים: בשנים 1999-1997 נהרגו 37 בני אדם כתוצאה מפעולות טרור שמקורן בעזה.

תרשים 2 מספר ההרוגים מפעולות טרור שמקורן ברצועת עזה

בתחילת האינתיפאדה השנייה הייתה עלייה משמעותית במספרי ההרוגים בקרב אזרחי ישראל. למרות העלייה הגדולה במספרי ההרוגים, חלקה של רצועת עזה בפיגועים היה הפעם קטן משמעותית מחלקה בעשור שלפני כן.

כדי לעקוף את הגדר עשו הטרוריסטים ברצועת עזה שימוש הולך וגובר בתווך התת־קרקעי. אחד הפיגועים הידועים ביותר שעשו מחבלים מעזה באמצעות מנהרה הוא חטיפתו של גלעד שליט ב־2006. בסך הכול נהרגו 41 אזרחים בישראל בשנים 2009-2000 מפעולות טרור שיצאו מעזה ושהיו כרוכות בחציית הגדר.

למרות השימוש הגובר בתווך התת־קרקעי הגבילה הגדר במידה ניכרת את אפשרויות הפעולה של ארגוני הטרור, ולכן הם החלו לפתח את יכולותיהם בתחום הירי תלול המסלול. ירי כזה מאפשר לפגוע באוכלוסייה האזרחית בישראל בלי שיהיה צורך לחצות את הגדר או אפילו להתקרב אליה. ככל שחלף הזמן הלכה והשתכללה יכולת השיגור של ארגוני הטרור הפלסטיניים וגדלה היקף השיגורים והטווח שלהם. בתרשים 3 ניתן לראות את היקף השיגורים מרצועת עזה בשנים 2013-2000. בתרשים בולטת העובדה שבכל סבב של עימות (“עופרת יצוקה”, “עמוד ענן”) חל גידול בהיקף השיגורים ולאחריהם השתררה רגיעה יחסית.

תרשים 3: היקף השיגורים מרצועת עזה בשנים 2013-2000

לסיכום הפרק הזה יש לציין כי החל מהשלמת הגדר בין רצועת עזה לישראל הלך ופחת חלקה של הרצועה במפת הטרור נגד ישראל, בוודאי בכל הנוגע לטרור הדורש מגע פיזי בין הטרוריסט ליעדו. נוכחותו של המכשול הפיזי והעובדה שברצועת עזה לא נותרו יעדים ישראליים שניתן היה לתקוף הכריחו את ארגוני הטרור לשנות את דרכי הפעולה שלהם ולבחור באמצעים שיאפשרו להם לפגוע בישראלים על אף נוכחות הגדר.

הגדר סביב יהודה ושומרון

הרעיון להקים גדר שתחצוץ בין יהודה ושומרון לבין ישראל הוצג לראשונה בממשלה במהלך 1995, בעת שיצחק רבין היה ראש הממשלה. את הרעיון העלתה ועדת שחל, אך באותו השלב עדיין לא דובר על גדר לאורך כל הגבול בין יהודה ושומרון לישראל. המלצת הוועדה הייתה להקים גדר לאורך 12 ק”מ באזור טול־כרם וקלקיליה כדי לבלום הן פיגועים והן עבירות פליליות.

אולם לאחר שהושלמה הקמת הגדר הזאת, היא סיפקה הגנה חלקית מאוד: טרוריסטים ועבריינים לא התקשו לעקוף אותה מצפון ומדרום, וכאשר פרצה האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, הייתה דרכם של אלה לתוך שטח ישראל פתוחה לגמרי.

בתחילת האינתיפאדה השנייה ניצלו המחבלים את הדרכים הפתוחות שבין יהודה ושומרון לישראל כדי להוציא אל הפועל פיגועים רבים – ובהם פיגועי התאבדות – שבהם נפגעו ישראלים רבים. במקביל היו מהומות ברחבי יהודה, שומרון ורצועת עזה שכללו מרי אזרחי לצד לוחמת טרור וגרילה נגד צה”ל ונגד המתיישבים הישראלים שם.

מפה 2: תוואי הגדר בין יהודה ושומרון לישראל כפי שאושר בממשלה

עד לתחילת האינתיפאדה השנייה התאפשר מעבר חופשי של פלסטינים מתוך יהודה ושומרון לתוך שטח ישראל – גם בכלי רכב. כדי להיכנס לישראל הם לא נזקקו לאישור כלשהו, ועל הקו הירוק – או בכל מקום אחר – איש לא עצר אותם וחקר אותם בנוגע ליעדם ולסיבת נסיעתם. לשם השוואה, ברצועת עזה נסגר המעבר החופשי ב־1996 ומאז מונהג משטר היתרים בדומה לזה המונהג כיום גם ביהודה ושומרון.

ביולי 2001 אושרה בוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי תוכנית מרחב התפר שנועדה למצוא פתרון לחדירותיהם של מפגעים דרך מרחב התפר לשטחי ישראל – חדירות שעלו בחייהם של ישראלים רבים.

נגד תוכנית הגדר נטען שהיא ניצלה את המספר הרב של ההרוגים בצד הישראלי במהלך שנות האינתיפאדה – ובייחוד ב־2002, שבה נהרגו 452 אזרחים – ואת התביעה הלגיטימית לביטחון כדי לתפוס שטחים בבעלות פלסטינית.

ב־14 באפריל 2002 הוחלט בוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי להקים מיד את גדר הביטחון (החלטה ב/64) אשר אושרה עקרונית לתכנון במסגרת ההחלטה על “מרחב התפר” כתשעה חודשים לפני כן. שבוע לאחר אותה ההחלטה התחילה הקמת הגדר בשלושה אזורים מוגדרים, כפי שנקבע בהחלטה: באזור אום אל־פחם, באזור טול־כרם ובירושלים.

התוואי השלם של הגדר, לאחר עדכוניו השונים, אושר בממשלה באפריל 2006. התוואי נמתח לאורך 717 ק”מ והיה פוליטי ולא רק ביטחוני, שכן הוא כלל “אצבעות” – שאותן ניתן לראות באיור 2, – ושתפקידן היה להכליל את אריאל, את קדומים ויישובים נוספים בתוך החלק הישראלי של הגדר.

כמו כן נקבע כי לאורך הגדר יהיו מעברים שתפקידם לאפשר תנועה של ישראלים וכן של פועלים ושל חקלאים פלסטינים (שהופרדו בגלל הגדר מאדמותיהם) ושל סחורות.

למרות הוויכוחים המרים על אופיה הפוליטי של הגדר – ויכוחים שהובאו גם לבג”ץ והולידו פסקי דין שחייבו שוב ושוב להזיז את הגדר לתוואים שאינם פוגעים במרקם החיים הפלסטיני – הרי אין ספק שהיה לה תפקיד מכריע בריסון הטרור. כפי שניתן לראות בתרשים 4: ככל שהתקדמה בניית הגדר, כך פחת מספר ההרוגים השנתי מטרור. יתר על כן, בניגוד לרצועת עזה – שם תנאי השטח מתאימים ללוחמת מנהרות (המאפשרות חדירה לשטח ישראל) – בשטחי הגדה לא עומדת האופציה הזאת בפני ארגוני הטרור, והם נאלצו להתאים את עצמם למציאות החדשה ולהתמקד בפעולות טרור ביהודה ושומרון נגד צה”ל ונגד המתיישבים היהודים. עם זאת, כל העת ממשיכים ארגוני הטרור לנסות לחדור לישראל דרך הפרצות הקיימות בגדר או באמצעות שימוש בהיתרי כניסה וחבירה אל אמצעי הלחימה בתחומי ישראל.

נקודת תורפה גדולה נוספת היא ירושלים, שבתחומה נכללת אוכלוסייה פלסטינית גדולה שנהנית מחופש תנועה מלא. התוצאה: גם ב־2013 התרחש בישראל פיגוע שמבצעיו נכנסו לישראל מיהודה ושומרון בדרך חוקית, ואילו מטען החבלה הוכנס לישראל דרך פרצה בגדר הביטחון.

תרשים 4 – הירידה במספר ההרוגים מטרור שמקורו ביהודה ושומרון מול התקדמות הגדר

הצלחה גדולה עוד יותר הייתה לגדר במניעת פיגועי התאבדות. פיגועים כאלה מחייבים את הטרוריסט להגיע פיזית לשטח שבו הוא רוצה לפעול, ואילו דרכי פעולה אחרות של הטרוריסטים – כמו ירי תלול מסלול או ירי נק”ל מרחוק – אינם דורשים נוכחות פיזית שלהם ביעד שבו הם רוצים לפגוע. במילים אחרות: הגדר יעילה במיוחד לסיכול פיגועי התאבדות שהם לרוב הפיגועים הקטלניים ביותר. בתרשים 5 ניתן לראות כיצד הלכו ופחתו פיגועי ההתאבדות שמקורם ביהודה ושומרון ככל שבניית הגדר הלכה והתקדמה.

תרשים 5: הירידה במספר פיגועי ההתאבדות בהשוואה להתקדמות בבניית הגדר

יעילותה של הגדר צוינה לא אחת בדו”חות ביטחוניים. כך, לדוגמה, נכתב בדו”ח של השב”כ ב־2004: “מחקירות פעילים בתשתיות הטרור השונות בשומרון עולה כי מרחב החיץ (גדר הביטחון) בשומרון אכן מהווה מכשול משמעותי המשפיע על יכולתן של תשתיות הטרור בשומרון להחדיר מפגעים לתחומי ישראל לצורך ביצוע פיגועים”.

מסקנות מניתוח מקרי המבחן

למקרי המבחן שנסקרו במאמר – רצועת עזה ויהודה ושומרון – יש הרבה מהמשותף. בשני המקרים מדובר על בתאי שטח מוגדרים שמהם יצאו פעולות טרור לעבר העורף של מדינת ישראל. בשני המקרים הוצבה גדר כדי להפחית ככל האפשר את אפשרויות החדירה לתוך ישראל.

יש להדגיש: בנתונים על הרוגי הטרור ועל פעולות הטרור אין הבחנה בין פעולות שנעשו ביהודה ושומרון וחבל עזה לבין פעולות שנעשו בעומק שטחה של ישראל. כך, עד 2005 נרשמו פעולות טרור רבות ברצועת עזה שכוּונו נגד ההתיישבות הישראלית וכוחות הביטחון שם. לאחר השלמת ההתנתקות היו לארגוני הטרור פחות הזדמנויות ליצור מגע ישיר עם יעדים ישראליים, וכתוצאה מכך הם פנו לפעולות עוקפות גדר: מתחת לגדר (מנהרות) ומעל לגדר (ירי תלול מסלול).

הגדר התוחמת את רצועת עזה שינתה את כללי המשחק באופן ברור: היא הפחיתה משמעותית את מספר החדירות של מפגעים מתחומי הרצועה לשטח ישראל. כך, לדוגמה, בשנים 2003-2000 נעשו כ־400 ניסיונות לחדור לישראל מהרצועה, אך אף לא אחד מהם הצליח. עם זאת לא היה בכך כדי לדכא את פעילות הטרור מרצועת עזה; זו נמשכה באמצעות שיטות פעולה חלופיות שפורטו כאן בהרחבה.

הקמת הגדר ביהודה ושומרון מאפשרת לראות את השפעתה הישירה של הגדר על הירידה במספר הפיגועים: ככל שעבודות הבנייה של הגדר הלכו והתקדמו, כך הלכו ופחתו פעולות הטרור בתוך ישראל מקורן ביהודה ושומרון. הגדר אילצה את ארגוני הטרור לשנות את דפוסי הפעולה שלהם ולהעביר את עיקר פעילותם לתוך יהודה ושומרון. ארגוני טרור שבכל זאת רוצים להוציא אל הפועל פיגוע בתוך שטח ישראל צריכים קודם כול למצוא מעבר. מדובר במאמץ שבמקרים רבים משאיר “חותמת” מודיעינית המאפשרת לגורמי המודיעין הישראליים לעצור את המפגעים עוד לפני שהם יוצאים ליעדיהם.

שתי הגדרות שינו את כללי המשחק והכריחו את ארגוני הטרור להתאים את עצמם למציאות החדשה ולשנות את אופי הפעולות שלהם. במבחן התוצאה הישירה ניכר כי הגדרות הפחיתו משמעותית את מספר ההרוגים הישראלים בעורף אך לא בהכרח הפחיתו את מספר אירועי הטרור עצמם. ארגוני הטרור ברצועת עזה עברו שינוי והחלו להתבסס על מנהרות ועל ירי תלול מסלול. כך הם הצליחו להגדיל משמעותית את מספר אירועי הטרור למרות נוכחות הגדר.

מניתוח מקרי המבחן עולה שהגדר היא כלי משנה מציאות. באפשרותה להפחית משמעותית את החיכוך הישיר בין שטח מסוים שבו פועלים ארגוני טרור לשטח שבו נמצאים יעדיהם. במקרה של מדינת ישראל, הצבת שתי הגדרות הפחיתה משמעותית את אפשרויות המפגש בין גורמי הטרור לתושבי ישראל ולכן גם הפחיתו את מספרם של אירועי הטרור שבהם נוצר מפגש ישיר בין גורמי הטרור לאזרחי המדינה.

סיכום

במאמר הזה בחנתי את תרומת הגדר למאבקה של ישראל נגד הטרור. מהמאמר עולה שהגדר מפחיתה מאוד את מספר החדירות מהשטח המגודר לשטח המוגן ולעיתים אף מונעת כליל את החדירות האלה. בכך היא מונעת פיגועים שמחייבים מגע ישיר של מפגע עם קורבנותיו – בראש ובראשונה פיגועי התאבדות. כתוצאה מכך משנה הגדר את מאזן הכוחות בין הטרוריסטים ללוחמים בהם ומציבה בפני ארגוני הטרור אתגר המאלץ אותם להתאים את שיטות הפעולה שלהם למציאות החדשה.

אומנם ארגוני הטרור מצאו דרכי פעולה חלופיות לפיגועים שמחייבים מגע ישיר בין המפגע לקורבנותיו – אך הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה: הגדר הפחיתה משמעותית את מספר הנפגעים הישראלים מפעולות טרור. התברר שכל החלופות, ובהן טרור באמצעות נשק תלול מסלול ומנהרות, אינן קטלניות כמו מפגע שמצליח לפוצץ את עצמו בתוך אוטובוס צפוף או בתוך התקהלות של בני אדם ליד אולם אירועים.

המאמר בחן את השפעת הטרור בהיבט צר מאוד: מספר ההרוגים בפיגועים ישירים. אולם לטרור יש הרבה מאוד השלכות אחרות – למשל פסיכולוגיות, בריאותיות  וכלכליות – ואלה בלטו מאוד במהלך מבצע “צוק איתן” לצד פעילות ענפה בתווך התת-קרקעי וירי טק”ק. במילים אחרות: הגדר היא אמצעי יעיל מאוד, אך היא בוודאי לא פתרון קסם להתמודדות עם פעולות טרור.

פורסם בדצמבר 2014 במגזין “מערכות” של משרד הביטחון – http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/9/113569.pdf

מקורות

1. בועז גנור, “הגדרת הטרור”, מערכות 333, דצמבר 1993, עמ’ 27-25, http://goo.gl/rzmZ74
2. בועז גנור, מבוך הלוחמה בטרור: כלים לקבלת החלטות, מפעלות המרכז הבינתחומי הרצליה, 2003
3. יצחק בן־ישראל, תפיסת הביטחון של ישראל, סדרת האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל־אביב, 2013
4. נספח א’ להסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו – פרוטוקול בדבר נסיגת כוחות צבאיים ישראליים והסדרי הביטחון, 1994, http://goo.gl/bOVRfV; ישעיהו פולמן, סיפורה של גדר ההפרדה: האומנם הפקרת חיים? כרמל, ירושלים, 2004
5. החלטת ממשלה מס’ 2077 – מרחב התפר, 23.06.2002
6. שירות הביטחון הכללי, ניתוח מאפייני הפיגועים בעשור האחרון, 2009, http://goo.gl/iGKf7n
7. דברי אריאלשרון, בכנסת ה־15, ישיבה מס’ 296, 2002
8. בג”ץ 769/02, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואח’ נ’ ממשלת ישראל ואח’, http://goo.gl/bWCK3s, מרדכי קרמניצר, האם הכול כשר בהתמודדות עם הטרור? על מדיניות ההריגה המונעת (הסיכול הממוקד) של ישראל ביו”ש ובעזה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2005
9. עמוס דותן, “טכנולוגיית מעיל רוח”, מערכות 448, אפריל 2013, עמ’ 74-68, http://goo.gl/q46Axs
10. שירות הביטחון הכללי, התפלגות הרוגים מטרור פלסטיני בעימות הנוכחי, 2010, http://goo.gl/5cxn9S
11. מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מעברי הגבול לישראל מעזה ומהגדה המערבית, 2006, http://goo.gl/KvBF72
12. דורון אלמוג, לקחי גדר הביטחון ברצועת עזה בהקשר של הגדה המערבית, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2004, http://goo.gl/rgf9cu
13. שירות הביטחון הכללי, ירי תלול מסלול מרצועת עזה, http://goo.gl/tYUEtc
14. Doron Almog, The West Bank Fence: a Vital Component in Israel’s Strategy of Defense, Washington Institute for Near East Policy, 2004
15. שירות הביטחון הכללי, ניתוח מאפייני הפיגועים בעשור האחרון, 2009, http://goo.gl/iGKf7n
16. שירות הביטחון הכללי, ירי תלול מסלול מרצועת עזה, http://goo.gl/tYUEtc.
17. בג”ץ 2056/04, מועצת הכפר בית סוריק ואח’ נגד ממשלת ישראל ואח’, http://goo.gl/wkzWTd
18. שירות הביטחון הכללי, סיכום חמש שנים לעימות – נתונים ומגמות בטרור הפלסטיני, 2005, http://goo.gl/IyH2aG
19. בג”צ 9961/03, המוקד להגנת הפרט ואח’ נ’ ממשלת ישראל ואח’, http://goo.gl/yJi5PX
20. מבקר המדינה, דו”ח ביקורת בנושא מרחב התפר, 2002, http://goo.gl/zXKQ0a
21. החלטתה של ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי מס’ ב/64 “מרחב התפר” – היערכות ותקצוב, 14 אפריל 2002, http://goo.gl/HLpWNv
22. החלטת ממשלה מס’ 4783 מיום 30 באפריל 2006, http://goo.gl/OIv0LD
23. שירות הביטחון הכללי, חשיפת מבצעיו של פיגוע המטען באוטובוס בבת־ים, ינואר 2014, http://goo.gl/Xq3hiq
24. נתונים: מתוך האתר של פרויקט מרחב התפר, http://goo.gl/1zPX0m
25. שירות הביטחון הכללי, סיכום 4 שנות עימות – נתונים ומגמות בטרור, 2004, http://goo.gl/cj1Ihk

The post גדר נגד טרור: המקרה של יהודה ושומרון ורצועת עזה appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.

הצנזורה הביטחונית בישראל פועלת מתוקף חוק (תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945) אך בפועל  מהווה צנזורה לאחר מעשה בלבד, כתבות מוגשות לאישור הצנזורה, והיא אינה עוסקת כלל במניעת גישה אל חומר האסור בפרסום (נגבי, 2005). בנוסף הצנזורה עצמה הוגבלה מתוקף הסכמים (שעודכנו לאורך השנים) שנחתמו בין עורכי העיתונים לבין הצבא והצנזור. הסכמים אלה הגדירו את רשימת הנושאים שעליהם בלבד תחול חובת מסירת ידיעות לידי הצנזורה טרם הפרסום (שם).

אין בכוחה של הצנזורה למנוע גישה למידע הצבאי והאחריות לכך מוטלת על כתפיו של דובר צה”ל כפי שמוגדר בפקודת המטכ”ל המוצגת בתחילת פרק זה (רונן, 2006). אחריות זו טומנת בחובה אתגרים רבים שעיקרם שמירה על האיזון בין זכות הציבור לדעת לבין ביטחון המדינה ושמירה על האינטרסים הצה”ליים כפי שמגדירה אותם מחלקת ביטחון המידע בצה”ל כ”יעדי ההסתרה” של צה”ל. (יום עיון: צה”ל והתקשרות בעיתות לחימה, 2002).

לצורך מאמר זה הגדרת הצנזורה תהא הפעלת סמכות על-מנת למנוע גישה למידע (שאינו מסכן את ביטחון המדינה בוודאות קרובה), אי מתן תוקף לידיעה ו\או מניעת פרסום ידיעה תוך הפעלת סנקציות כנגד כתבים על-מנת לוודא כי הידיעה אכן אינה מתפרסמת.

במאמר אנתח שני מקרי מבחן באמצעותם תודגם השפעתו של דובר צה”ל על חופש העיתונות בעת לחימה. ניתוח התוכן בוחן “פאסיביות ואקטיביות” במעורבות דובר צה”ל בכתבות.

פאסיביות תימדד היכן שדובר צה”ל נדרש לתגובה בכתבה, הכתב עשה שימוש במקורות זרים או שנעשה שימוש במדליפים ללא מעורבות דובר צה”ל.

אקטיביות תימדד היכן שדובר צה”ל סייע לכתבים בקבלת המידע (דוגמת נתוני גיחות מטוסים או תמונות ייחודיות), יזם את הפרסום בעצמו, אפשר לכתבים גישה לראיונות בכירים או לשטח עצמו בצורה עצמאית.

המאמר יציג בחינת כתבות אשר פורסמו בשלושת העיתונים היומיים: הארץ, מעריב וידיעות אחרונות, במוסף הכותרת בימים מוגדרים ללחימה (5, 10 ו-15).

שני מקרי המבחן במסגרת מאמר זה הם מלחמת “לבנון השנייה” (2006)  ומבצע “עופרת יצוקה” (2008). הבחירה בשני מקרים אלה היא משום ששתי המערכות הצבאיות הללו התרחשו בשטחים מחוץ לגבולות המדינה אשר ניתן למנוע אליהם גישת אזרחים ישראליים. שתי המערכות התרחשו בעת האחרונה כך שמבחינה תקשורתית וטכנולוגית הן דומות במאפיינים ובהשפעות האפשריות על חופש העיתונות (“כל אחד עיתונאי” ועידן זרימת המידע במרחב הווירטואלי).

ממשק צבא עיתונות

בידי דובר צה”ל מרוכזות סמכויות רבות הקשורות בהעברת המידע ולמעשה משמש דובר צה”ל כנקז המעביר ידיעות מכלל הצבא לידי הציבור ובכלל זה כלי התקשורת. העובדות נמצאות בידי הצבא, ולא בידי העיתונאים, ומכאן שדובר צה”ל מהווה למעשה מונופול על המידע הצבאי-ביטחוני כפי שהגדיר זאת, אז עיתונאי והיום ח”כ, עפר שלח ביום עיון שעסק ביחסי צה”ל והתקשורת בעתות לחימה (יום עיון: צה”ל והתקשרות בעיתות לחימה, 2002). אותו מונופול שנוצר בשל ההגבלות על חופש העיתונות בעיקר בנושאי ביטחון יוצר מצב  שבו העיתונות ניזונה ממקור מרכזי אחד ולמעשה הצבא שולט על כל האינפורמציה הצבאית המגיעה לציבור.

בשגרה

מערכות העיתונים מכשירות כתבים מתוכן לשמש ככתבים צבאיים אשר מתמחים בפרסום ידיעות צבאיות ובקשר עם המערכת הצבאית. “סימון” של אותם הכתבים הינו חשוב וזאת לאור העובדה כי הכתבים, במסגרת תפקידם, נחשפים למידע רב ומסווג וקיים צורך לבצע הן בדיקת רקע (בדיקה ביטחונית) והן “שיחת הבהרה” בתוך המערכת הצבאית לקביעת כללי המשחק. תהליך זה נקרא “האמנה” והוא בר ביטול בכל עת (רונן, 2006). נקודה זו מסמנת למעשה מנוף לחץ ראשון העומד לרשות המערכת הצבאית אל-מול הכתבים הצבאיים. הכתב הצבאי הינו הכתב היחיד הזקוק לאישור של המערכת המסוקרת טרם תחילת הסיקור (פרי, 2008). מאחר ואין המערכת הצבאית מחויבת להכניס כתבים ותקשורת לתחומי הבסיסים מהווה האיום בדבר ביטול “האמנת הכתב” כסנקציה לקביעת כללי משחק, אשר על פיהם העיתונאי מחויב לנהוג (רונן, 2011).

חריגה מכללי המשחק, אשר נקבעים על ידי הצבא, עלולה להוביל גם לאפליה לרעה במסירת ידיעות ב”התנדבות” מטעם הצבא, הכוונה היא לאותן ידיעות, אשר אינן מכילות מידע צבאי נטו, אלא מכילות גם מידע אשר בינו לבין צבא נטו לא קיים כל קשר (דוגמת זוגות נשואים, הרס”ר המיתולוגי וכדומה) (לבל, 2005). כך לדוגמה עיתון הארץ עתר כנגד הרמטכ”ל בשנת 1996 בשל מדיניות מפלה בכל הקשור לאותן “כתבות צבע” (כינוי לכתבות אשר אינן מכילות דיווחים חדשותיים) אשר נמנעה ממנו הגישה בשל חריגה מכללי המשחק כאשר פרסם העיתון ידיעה בדבר הרוגים ופצועים לפני שהדבר הובא לידיעת המשפחות. בפסיקת ביהמ”ש בוקרה מדיניות דובר צה”ל ונכתב בין היתר “קשה בעיני כי דובר צה”ל קנה זכות וסמכות לעשות מחווה כלפי אמצעי תקשורת כזה או אחר” (בג”צ 181/96 הוצאת עיתון הארץ נ’ הרמטכ”ל פ”ד נ(5) 45).

דוגמה זו של עיתון “הארץ” ממחישה אמצעי אחד של דובר צה”ל אשר באמצעותו הוא מפעיל לחץ על כתבים צבאיים ומערכות התקשורת לשחק לפי כללי המשחק, שאותם הוא עצמו קובע.

בכל הקשור לסוגיות שעניינם בביטחון המדינה, דובר צה”ל פועל אל מול יעדי ההסתרה שנקבעים על ידי מחב”ם ומתעדכנים מעת לעת. דובר צה”ל בשמשו כשופר הצבא וכנקז המידע כאמור, מחזיק באחריות למניעת העברת מידע מסווג לבלתי מורשים, ומשמש כווסת בין זכות הציבור לדעת לבין שמירה על ביטחון שדה.

כדי להתגבר על המאמצים בין הצורך לשמור על המידע המסווג, שמור, לבין מתן אפשרות גישה לכתבים וחשיפת מידע לצורך סיקור מאוזן ואמין, משתמש דובר צה”ל בכלים “רגשיים” על-מנת ליצור מחויבות מסוימת בין הכתבים לבין המערכת הצבאית. הכלים הרגשיים יוצרים מעיין יחסי קח-תן. ה”קח” מתייחס לגישה למידע מסווג והצטרפות לכוחות בעת לחימה וה”תן” הוא שקט תעשייתי ואי-פרסום ידיעות, אשר לא עולות בקנה אחד עם יעדי ההסתרה\ההסברה הרצויים. העיתונאי אלון בן-דוד הגדיר זאת בראיון לכותב מאמר זה[2] “מתקיימים יחסי ‘קח-תן’, אלה כללי משחק לגיטימיים”.

כלי נוסף העומד לרשות דובר צה”ל במערכת היחסים בינו לבין העיתונות והתקשורת כולה מכונה “דברור”. הדברור היא למעשה פעולה בה נוקט דובר צה”ל כדי להבטיח שתכנים, אשר מכילים מידע שנאסף בעזרתו (הכוונה תוך עזרת דובר צה”ל בגישה למידע במגע ישיר או מסירת מידע לצורך הכנת הכתבה) לא יהיו ערוכים בצורה מגמתית, אשר תציג את צה”ל באור שלילי. כלי זה בא לידי ביטוי באמצעות החתמת הכתבים וההפקות על חוזים דרקוניים, שבהם מאפשר דובר צה”ל גישה למידע ולבסיסים תוך הבטחת זכות וטו על התוכן בכל עת, גם טרם השידור. כך לדוגמה בשנת 2007 בדובר צה”ל ניסו למנוע שידור פרק בסדרה בערוץ 10 שעסקה בתאונות בצבא בטענה ש”הבמאית בחרה לנקוט בגישה מניפולטיבית וחד צדדית…” (פורסם ב-NRG 29/1/2007).

אם כך, עד-כה הוצגו שלושה מנגנוני ויסות המופעלים על-ידי יחידת דובר צה”ל כדי לבקר ולשלוט על תהליך זרימת המידע בין הצבא לעיתונות ומשם לציבור: אמנת הכתב הצבאי, יצירת יחסי “קח-תן” ופעולת הדברור.

בלחימה

בעת חירום הופך דובר צה”ל למשמעותי הרבה יותר בכל הקשור למסירת מידע לציבור אשר יש לו חלק בתהליך הלחימה, בין אם בעורף ובין אם בלחימה באופן פעיל.

המתח העומד בין שמירה על זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות לבין שמירה על ביטחון המדינה הופך להיות משמעותי מאד. ישנן ידיעות, אשר פרסומן או העברת המידע הרשמי, עלול להוביל לפגיעה בביטחון המדינה כפי שהגדיר זאת הרמטכ”ל דאז רא”ל (מיל’) שאול מופז ביום עיון שעסק ביחסי צה”ל והתקשורת בעת לחימה “זכות או חובת הציבור לדעת אינה מוטלת בספק כל עוד לא חורגים מגבולות ביטחון השדה” (יום עיון: צה”ל והתקשרות בעיתות לחימה, 2002).

דובר צה”ל מרכז מאמצים בעת לחימה כדי לעזור לנצח גם אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הרצון לאפשר לציבור לממש את זכותו לדעת. באופן זה אחראי דובר צה”ל על עריכת התדרוכים, הפצת מסרים לציבור, תמונות וראיות “מפלילות” מהשטח.

כלי משמעותי בו נעשה שימוש בעת  לחימה (גם בחירום “שוטף” קרי מצבי חירום נקודתיים) הוא “צו שטח צבאי סגור” המאפשר למפקד הצבאי להחליט על אזור מסוים שהוא סגור לכניסת כל מי שאינו שייך לכוחות הביטחון או אושר על-ידם. השימוש בכלי זה הינו לגיטימי כל עוד הוא נעשה בשל שיקולים ביטחוניים גרידא, אך כאשר מתערבים שיקולים לא-עניינים כמו מניעת גישה מהתקשורת כדי לא “להיחשף”, הדבר מהווה פגיעה משמעותית בחופש העיתונות ופותח פתח לשמועות בדבר הנעשה בשטח (רונן, 2011). לדברי דובר צה”ל כיום וכן קודמו בתפקיד, בראיונות למאמר זה, השימוש בשטח צבאי סגור על-מנת למנוע גישה למקום, צומצם מאד וכעת צווי שטח צבאי סגור מופעלים קודם על-מנת למנוע פגיעה בחיי אדם והפרעה לפעולת הלוחמים, ורק לאחר מכן משיקולים נוספים. יחד עם זאת כתב צבאי בכיר ציין בפניי כי במקרים כמו פינויים בהתיישבות מופעל צו שטח צבאי סגור על-מנת למנוע גישת עיתונאים למקום וזאת כדי שהפינוי יתבצע בהפתעה, לא עניין של סכנה ברורה ומיידית[3]. העיתונאי אלון בן-דוד ציין כי “היכולת של הצבא לקבוע שטח צבאי סגור מהווה מגבלה משמעותית לפעולת העיתונאים באזורי לחימה”, אך יחד עם זאת, נעשה ניסיון להידבר ולהיכנס לשטח המוכרז, כי המרדף אחר המידע הינו חיוני לעבודתם כעיתונאים.

אם כן, ניתן לסכם את ממשקי צבא-עיתונות כמערכת מורכבת בה שולט דובר צה”ל בכללי המשחק המוכתבים לכתבים ולמערכות התקשורת. ניכר כי בידי דובר צה”ל יש כלים משמעותיים דרכם הוא יכול להפעיל סנקציות משמעותיות, על-מנת למנוע פרסום מידע שאינו עולה בקנה אחד עם מדיניותו. מלבד השימוש בשטח צבאי סגור עושה רושם כי שלושת הכלים: האמנה, יצירת יחסי תלות (“קח ותן”) והדברור משרתים בעיקר את הצרכים ה”עסקיים” של דובר צה”ל, הצד השיווקי של הדובר. יחד עם זאת מהוות הגבלות אלה של דובר צה”ל פגיעה חופש העיתונות וחופש הפעולה של העיתונות.

ניתוח מקרי המבחן

בתהליך איסוף הנתונים נערך ניתוח תוכן לשמונה עשר מוספי כותרת בעיתונים היומיים שהוגדרו ונותחו 119 ידיעות שעסקו בנושאי צבא או מהלכים צבאיים תוך כדי הלחימה.

מלחמת לבנון השנייה

במלחמת “לבנון השנייה” ניכר כי יותר ידיעות התפרסמו ללא מערובות דובר צה”ל בהכנתן, מאשר כאלה שדובר צה”ל היה מעורב בהכנתן. בסך הכל נמצאו 58 כתבות העונות למאפייני המחקר.

ב57% (33 מתוך 58) מהמקרים ניתן לציין כי לא ניכרת מעורבות דובר צה”ל בידיעות שהתפרסמו וזאת לעומת 47% (25 מתוך 58) מהמקרים בהם ניתן לציין כי ניכרת מעורבות דובר צה”ל בפרסום.

כפי שמוצג בתרשים 1 ניתן להתרשם כי בשום שלב לא הייתה עדיפות לדובר צה”ל מבחינת מעורבות בכתבות המפורסמות אך יחד עם זאת לא ניתן להצביע על מגמה קבועה אשר לפיה ניתן לקבוע אופי מעורבות דובר צה”ל או היעדרה.

בדיווחים אשר זוהתה בהם מעורבות דובר צה”ל ניתן להצביע על אחידות בתוכן הדיווח הצבאי, כאשר השוני מתמצה במספר מילים וחלוקת הפסקאות.

שני מקרים בהם ניכרה עצמאות הכתבים ודיווח ללא מעורבות דובר צה”ל הם: פגיעת טיל חיזבאללה בסטי”ל (פורסם ב-16/07/2006) והתרסקות המסוקים והחשש שההתרסקות נבעה מפגז תותחנים טועה (פורסם ב-21/07/2006) .

מבצע עופרת יצוקה

במבצע “עופרת יצוקה” ניכר שינוי מגמה באשר להתנהלות הצבא אל-מול התקשורת וניתן לזהות שרוב הכתבות שפורסמו בימי הלחימה המוגדרים היה דובר צה”ל מעורב בהכנתן. בסך הכל נמצאו 61 כתבות העונות למאפייני המחקר.

ב67% מהמקרים (41 מתוך 61) ניכר כי דובר צה”ל היה אקטיבי ומעורב בהכנת הכתבות, וזאת לעומת 33% מהמקרים (20 מתוך 61) בהם דובר צה”ל נדרש לתגובה או שנעדרת מעורבותו מהכנת הידיעה.

כפי שניתן לראות בתרשים, דובר צה”ל במבצע “עופרת יצוקה” היה אקטיבי יותר ומעורבותו בכתבות הצבאיות שפורסמו הייתה רבה. עוד ניתן להבחין כי עם התקדמות הלחימה עלתה מעורבותו של דובר צה”ל בתוכן הידיעות שפורסמו בעיתונים.

במהלך המבצע ניכר כי כתבות רבות אשר פורסמו עסקו בעורף וכן הועדפו כתבות “צבע” רבות על-פני דיווחים צבאיים נטו.

מעורבות דובר צה”ל בלטה במיוחד בשחרור תמונות לעיתונות מטעמו וכן בהפצת סיפורים “פיקנטיים” דוגמת קצין שיצא לחתונתו ומיד שב לשדה הקרב.

אירוע אשר בלטה בו עצמאות העיתונאים היה הפצצת מטה העיתונאים הבינ”ל בעזה (פורסם ב-11/01/2009). מקרה זה בשל קשרים רבים שמחזיקים עיתונאים ישראליים עם הקולגות שלהם הצריך את דובר צה”ל להגיב לידיעות.

כמו כן ניכר השימוש במילות הקוד “בצה”ל אומרים” כדי לתאר את אשר נאמר בתדריכים שנערכו עם המח”טים (מפקדי החטיבות) והקצינים בשטח, ביוזמת דובר צה”ל, כפי שציין תא”ל (מיל’) בניהו “הרצון היה לתת את הידע ובעדיפות שהמח”טים והמג”דים ידברו”.

בין שתי מערכות – בין שתי תפיסות תקשורתיות

בתאריך ה-5/01/2009, במהלך מבצע “עופרת יצוקה”, נכתב במעריב “בניגוד למלחמת “לבנון השנייה”, שהייתה מאופיינת בתדריכים בשידור ישיר כמעט מידי יום ובביקורים תוכפים בבסיסי צה”ל והמערכים השונים, מנהיג תא”ל בניהו, דובר צה”ל, מדיניות שונה לחלוטין. כעת מי שמתראיין ומדווח על המתרחש בשטח הוא דובר צה”ל עצמו או אלוף פיקוד העורף”.

ציטוט זה מבטא במידה רבה את ההבדלים המשמעותיים שחלו בתפיסה התקשורתית ביחידת דובר צה”ל בין שתי המלחמות.

במלחמת “לבנון השנייה” הונהגה על-ידי הרמטכ”ל דאז רא”ל (מיל’) דן חלוץ ודוברת צה”ל דאז תא”ל (מיל’) מירי רגב מדיניות של “פתיחות תקשורתית מרבית”. מדיניות זו התאפיינה ביצירת קשרים טובים עם התקשורת, עריכת תדרוכים רבים ושיחות רקע רבות ומתן אפשרות גישה לשטח (ועדת וינוגרד, 2008).

אותה פתיחות תקשורתית יצרה קרקע פורייה ל”תקלות” ביטחון מידע בצבא במהלך המלחמה. מידע אשר קברניטי הצבא לא תכננו למוסרו הגיע לידי התקשורת ומשם, לעיתים בפיקוח הצנזורה ולעיתים לא, לעיני הציבור כולו וכפי שכתב צבאי בכיר הגדיר זאת בפניי “ב’לבנון השנייה’ שיתוף הפעולה תקשורת-צבא היה פורה אפילו על לרמה של פריצות ביטחונית”. כחלק ממדיניות הפתיחות התקשורתית הוצע לכתבים צבאיים להצטרף לכוחות הלוחמים. צירופם של הכתבים הוביל לחשיפת מידע מסווג רב לעיניהם כמו גם פגיעה בריכוז המפקדים בשל רצון החשיפה של המפקדים (ועדת וינוגרד, 2008).

ניכר כי הצריבה שהשאירה מלחמת “לבנון השנייה” במערכת הצבאית, כמו גם התקשורתית, הובילה לשינוי כיוון או כפי שציין זאת תא”ל (מיל’) בניהו, דובר צה”ל לאחר מלחמת “לבנון השנייה” “מעבר מפריצות תקשורתית לפתיחות מבוקרת”. שינוי התפיסה התקשורתית.

מבצע “עופרת יצוקה” היה לסיבוב לחימה שני, תוך פרק זמן קצר יחסית (שנה וארבעה חודשים לאחר מלחמת “לבנון השנייה”), אשר חלק מאפיינים דומים עם מלחמת “לבנון השנייה” דוגמת שטח הלחימה מחוץ לגבולות המדינה (שלא כמו הלחימה בתוך יו”ש לדוגמה), הפגזות קשות על העורף וגיוס מילואים נרחב.

המעבר מאותה “פריצות תקשורתית” כפי שמכנה זאת תא”ל (מיל’) בניהו לפתיחות המבוקרת ייצרה דפוס פעולה שונה במהלך מבצע “עופרת יצוקה”. אותה פתיחות מבוקרת התבטאה למעשה בשליטה כמעט מוחלטת במידע ובפרסומים המועברים מהצבא לכלי התקשורת.

במהלך מבצע זה, כפי שגם ניתן לראות בתרשים 3, ידו של דובר צה”ל הייתה על העליונה כפי שמבטא זאת תא”ל מרדכי “השליטה ב’עופרת יצוקה’ בתקשורת אפשרה לייצר תדמית של הישגים” ולתפיסה זו שותף גם הכתב גדעון לוי אשר טען בראיון לכותב מאמר זה[4] כי “דובר צה”ל הצליח להיצמד לנרטיב שרצה להעביר בזכות מונופול על הידע והפעלת לחצים”. אכן כפי שהדבר מודגם בניתוח הנתונים, דובר צה”ל היה מעורב ב-64% יותר במבצע “עופרת יצוקה” (25 כתבות ב”לבנון השנייה” לעומת 44 כתבות במבצע “עופרת יצוקה”) במידע שנכתב בכתבות מאשר במהלך מלחמת “לבנון השנייה”, בימים שנבחנו.

אחד ההישגים אשר באו לידי ביטוי בשליטה התקשורתית של דובר צה”ל במהלך מבצע “עופרת יצוקה” הוא ,יצירת שיח הגמוני בתקשורת הישראלית הפופולארית וצמצום המרחב הציבורי בו אמורה להתגבש דעת הקהל. במהלך מלחמת “לבנון השנייה”, מימיה הראשונים ממש וככל שהתארכה, הציבור נחשף למידע רב אשר הגיע בצורה עצמאית ולא מתווך מידי דובר צה”ל (כפי שגם הוצג לעיל) והתאפשרה תקשורת ביקורתית שאף “ננזפה” על כך מהממסד ומהציבור כאחד (מועצת העיתונות בישראל, 2007). הבדל זה מבטא בצורה טובה את מקומו של דובר צה”ל ביושבו כאחראי על מסירת המידע ולמעשה בהיותו מונופול על כלל המידע הצבאי המהימן. ניתן להצביע על השינוי בתפיסה התקשורתית ככזה אשר לכאורה סייע לצה”ל להשיג תמיכה ציבורית למהלכיו ולניהול המבצע בדרג המדיני. את הבדל זה והשינוי בתפיסה התקשורתית ביטא היטב תא”ל (מיל’) בניהו כשאמר בפניי ש”תפקידו של דובר צה”ל הוא לעזור לצה”ל לנצח ולא לעזור, כפי שהיה ב”לבנון השנייה”, לתקשורת לנצח”. נדמה כי התקשורת אכן הבחינה בכך שדובר צה”ל נוקט במדיניות שונה ואחת ההשפעות של מדיניות זו היא השגת השקט בציבור ומרחב פעולה חופשי לצה”ל (אברבך, 2009).

שתי המערכות הנבחנות מבטאות שתי תפיסות תקשורתיות שונות לחלוטין. נדמה כי בכל הקשור לתקשורת הישראלית בעימות המתרחש מחוץ לגבולות המדינה היא נמצאת תלויה בחסדיו של דובר צה”ל באשר היא תקבל את המידע ואיזה מהמידע היא תקבל ושתי המערכות מציגות את תפקודו של דובר צה”ל בשני חלקי הציר שנע בין “סגירות תקשורתית” לבין “פתיחות תקשורתית”.

סיכום

הבעייתיות בעבודתו של דובר צה”ל טמונה במידת ריכוזיותו והיותו מונופול על המידע הצבאי במדינת ישראל. בועדת קרני נבחנה האחריות על ההסברה בעת חירום ובחינת כלל המערכים אשר אמונים על העברת מידע לציבור. במסקנות הועדה נקבע כי אין מקום להטיל את אחריות ההסברה בחירום על דובר צה”ל משום שזה מהווה גוף דוברתי של צה”ל בלבד ולא של מדינת ישראל ומכאן שיש צורך לרכז גוף הסברה ממלכתי אשר יהיה אמון על העברת המידע לידי הציבור בעת חירום. למרות מסקנות ועדה זו אשר נחתמו בשנת 1974 דובר צה”ל ממשיך להיות גורם הסברה מרכזי בעת חירום ובעיקר מהווה, כאמור, מונופול על המידע הצבאי ומהווה גורם ההסברה על הפעילות הצבאית בעת חירום.

תלות העיתונאים בדובר צה”ל בעת לחימה יוצרת קונפליקט אשר מוביל הן לפגיעה אפשרית בחופש העיתונות והן לפגיעה אפשרית בשיח הציבורי הביקורתי וקיומו של מרחב ציבורי פורה בחברה הישראלית (זאת באמצעות האחדת הדיווחים החדשותיים והיעדרה של עיתונות עצמאית וחוקרת בעת הלחימה). חשיבותו של השיח הציבורי החופשי בעת לחימה חשובה מאד, וזאת כדי לאפשר לציבור לבקר את השלטון בזמן אמת אחר ניהול הלחימה בשדה הקרב ובזירה האסטרטגית.

השוני המשמעותי אשר מצאתי במסגרת ניתוח מקרי המבחן בין מעורבות דובר צה”ל בדיווחים התקשורתיים במהלך מלחמת “לבנון השנייה” לבין מבצע “עופרת יצוקה”, מצביע אומנם על מעורבות גבוהה של דובר צה”ל במהלך הימים שנבחנו במבצע “עופרת יצוקה”, לעומת מלחמת “לבנון השנייה” אך אין מעורבות זו כדי להעיד על פעילותה של צנזורה, אלא על השפעה שקיימת בידי דובר צה”ל על חופש העיתונות. עצם העובדה כי דובר צה”ל יוזם הוצאת מידע לעיתונות והיעדר פרסום עצמאי מספק של ידיעות צבאיות, יכול ללמד על סביבה תקשורתית סגורה והשפעה של דובר צה”ל על חופש העיתונות וחופשיות השיח הציבורי, אך אין כאן בהתאם להגדרתי הפעלה של צנזורה. לא הופעלה כאן סמכות, מוכחת, כדי למנוע גישה למידע שלא משיקולים ביטחוניים או מכל שיקול אחר בעת לחימה, וכן לא מצאתי עדויות כאמור להפעלת סנקציה כדי למנוע פרסום מידע.

דובר צה”ל הוא בהחלט גוף מרובה סמכויות המהווה מונופול על הידיעות הצבאיות במדינת ישראל ויוצר תלות של העיתונאים אליו, אך אין מונופול זה מהווה לדעתי הפעלת צנזורה ביטחונית נוסף על הצנזורה הביטחונית החוקית בישראל. אומנם דובר צה”ל פועל לעיתים כצנזור משנה כפי שהגדיר זאת תא”ל (מיל’) בניהו בפניי “מידע שלדעתי הצנזורה תפסול סביר שלא ייצא מטעם דובר צה”ל” אך יחד עם זאת קיימים מקרים בהם דובר צה”ל עומד לצנזורה בעצמו.

לא מצאתי לנכון להגדיר את דובר צה”ל כצנזור ביטחוני נוסף על הצנזורה הביטחונית בישראל, אלא וזאת בניגוד להשערתי בתחילת המחקר, דובר צה”ל כשמו כן הוא, דובר. אומנם מדובר בדובר מרובה סמכויות ותפקידים אך זה בהלימה לתחושתי למיקומו של הצבא בחברה הישראלית.

המאמר התפרסם במגזין “מערכות” – http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/8/113338.pdf

מקורות

אברבך, ל’-א’. (6 ינואר 2009). מדובר צה”ל נמסר: שקט. אוחזר מתוך NRG: http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/836/002.html

בג”צ 181/96 הוצאת עיתון הארץ נ’ הרמטכ”ל פ”ד נ(5) 45. (אין תאריך).

בג”ץ 73/53 חברת קול העם בע”מ נ. שר הפנים פ”ד ז (2), 871. (אין תאריך).

בנזימן, ע’. (5 ינואר 2009). רפיסות עיתונאית אינה פטריוטיות. אוחזר מתוך העין השביעית: http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/060109_uzi benziman_dogs who became Poudels.aspx

וימן, ג’. (9 ינואר 2009). תסמונת ההנגאובר. אוחזר מתוך העין השביעית: http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/100109_Media_hangover_is_coming.aspx

ועדת וינוגרד. (2008). דין וחשבון: הועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006.

יום עיון: צה”ל והתקשרות בעיתות לחימה. (2002). המכון הישראלי לדמוקרטיה.

לבל, א’. (2005). קומפלקס משפטי-תקשורתי מול קומפלקס ביטחוני-פוליטי: יחסי תקשורת, משפט וביטחון בחברה הישאלית. ב- א’ לבל (עורך), ביטחון ותקשורת: דינמיקה של יחסים (עמ’ 151-180). ירושלים: מכון בן גוריון לחקר ישראל.

מועצת העיתונות בישראל. (2007). דין וחשבון: הועדה לקביעת כללי אתיקה לעיתונות בזמן מלחמה.

נגבי, מ’. (1975). חופש העיתונות בישראל: הגבלות שמקורן באינטרס של ביטחון המדינה. עבודת הסמכה לקבלת התואר “מוסמך במשפטים” – האוניברסיטה העברית.

נגבי, מ’. (2005). נפילתה ועלייתה של הצנזורה בנושאי ביטחון בישראל. ב- א’ לבל (עורך), ביטחון ותקשורת: דינמיקה של יחסים (עמ’ 183-199). ירושלים: מכון בן גוריון לחקר ישראל.

נוסק, ה’, & לימור, י’. (2007). נורמליזציה של אנומליה: צנזורה צבאית בישראל. ב- ב’ נויברגר, א’ בן-עמי, & א’ גרוס-רופא (עורכים), דמוקרטיה וביטחון לאומי בישראל: מקראה (כרך א, עמ’ 347-375). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

פקודת מטכ”ל – 2.0203 חטיבת דובר צה”ל . (15 3 1976).

פרי, י’. (2008). האומנם מבקרת התקשורת בישראל את הצבא ואת תרבות הביטחון? ב- ג’ שפר, א’ ברק, & ע’ אורן (עורכים), צבא שיש לו מדינה? ירושלים: כרמל.

קרני, ו’. (1974). ועדה לבדיקת מערך ההסברה במלחמת יום הכיפורים.

רונן, ד’. (2006). צנזורה מטעמי ביטחון – סכנה לחופש העיתונות? חיבור לשם קבלת תואר דוקטור במשפטים. ישראל: אוניברסיטת תל-אביב.

רונן, ד’. (2011). דיני צנזורה: תקשורת, חופש ביטוי וביטחון המדינה. תל אביב: פיקלשטיין וגנוסר בע”מ.

תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945.

[2] ראיון שנערך על-ידי כותב מאמר זה עם העיתונאי אלון בן-דוד ב-10/10/2012.

[3] ראיון שנערך על-ידי כותב מאמר זה עם כתב צבאי בכיר אשר ביקש כי דבריו יצוטטו שלא לייחוס ב-9/10/2012.

[4] ראיון שנערך על-ידי כותב מאמר זה עם העיתונאי גדעון לוי ב-23/10/2012.

The post דובר או צנזור? בחינת תפקוד דובר צה”ל בלחימה – ניתוח מלחמת “לבנון השנייה” ומבצע “עופרת יצוקה” appeared first on טל אלוביץ' - ייעוץ מחקר ומדיניות.