כיפת ברזל: לא הכל ורוד

בעימות הא-סימטרי אנו עדים להתגברותה של הדוקטרינה ההגנתית וכחלק ממנה שימוש באמצעי הגנה אקטייבים. כשנה חלפה מסיומו של מבצע “צוק איתן”, הארוך במבצעים מזה למעלה מ-30 שנה וארוך יותר ממלחמת יום הכיפורים. במהלך מבצע זה נשמעו אזעקות ברוב חלקי הארץ, בתדירות כזו או אחרת, אשר השפיעו על חייהם של כ-7 מיליון אזרחים.

במבצע זה יושמה דוקטרינה הגנתית אשר שמה דגש על אתגר ההגנה האקטיבית ופועלת להגברת מעטפת ההגנה, כמעיין כיפת ברזל, על תושבי המדינה. במהלך המבצע הוכשרו שלוש סוללות נוספות של מערכת “כיפת ברזל” ובכך הגיע מספר הסוללות המבצעיות לתשע.

המערכת, שנכנסה לפעילות מבצעית במרץ 2011, מיירטת באופן סלקטיבי שיגורים רקטיים ומאכנת את אתרי השיגור. היירוט מתבצע לצד בקרה ומעקב צמודים של חיילי הסלולה בהתאם לשיקולים מבצעיים ואזרחיים.

מנתונים שנאספו לאחר מבצע “צוק איתן” ניתן ללמוד כי שיעור הפגיעה בנפש במבצע זה לעומת מבצע “עמוד ענן” ירד והיחס השתנה (רקטה/הרוגים) מ1/350 ל-1/1,500. במבצע “עופרת יצוקה” עמד היחס על 1/134 אם נצמיד אל נתונים אלה את שיעור הפגיעות במבצע “עופרת יצוקה”, עת שוגרו 401 רקטות ונהרגו 3 אזרחים, בו היחס עמד על 1/134 נגלה כי ככל שהצבת מערכת “כיפת ברזל” התקדמה כך פחת משמעותית שיעור הפגיעה בנפש בעורף הישראלי.

עמדתי המוצגת להלן טוענת כי המשכה של  ההצטיידות ב”כיפת ברזל” כמענה הגנתי מרכזי עשוי לפגוע באפקטיביות הלחימה הישראלית הפוטנציאלית ולהחליש את מידת התמיכה הבינ”ל לה זוכה מדינת ישראל.

מערכת “כיפת ברזל” יוצרת סביבת עבודה נוחה למנהיגים הצבאיים והיעדר לחץ אזרחי לפעולות צבאיות קשות. יחד עם זאת, היעדר פגיעה אזרחית ודרישה אזרחית ל”תוצאות מהירות” מאפשרת להנהגה למשוך את הלחימה ולהפוך אותה לפחות נחרצת וכתוצאה מכך לפגוע הן בכושר ההרתעה המצטברת והן בתוצאות הסופיות.

קלאוזביץ טען כי “שכנוע העם בצורך ללכת למלחמה ולהתמיד בה עד הניצחון היא משימה קשה”. מה שהיה נכון בשלהי המאה ה-19 נכון גם היום. קיומה של “כיפת ברזל” אפשר לאזרחים לפתח אדישות מסוימת לאיום הרקטי. לצד ההשפעה הפסיכולוגית על האוכלוסיות הרגישות נוכחנו לגלות ב”צוק איתן” כי הציבור מגלה אדישות רבה יותר להנחיות פיקוד העורף ותמונות האזרחים שהצטופפו ב”אתרי צפייה” זכורות לכל. למעשה מערכת “כיפת ברזל” הקהתה את חושי האזרחים ופיתחה אדישות כלפי מהלכי הלחימה. לשם השוואה, בעוד שמספר הרקטות המצטבר במבצע זה היה דומה למלחמת לבנון השנייה, לא נחזו פנויים המוניים ו”עיר אוהלים” מאולתרת ברחבי המדינה.

אל מול הטענה כי אדישות הציבור נותנת מרחב פעולה לדרג המדיני אבקש לטעון כי הדרג המדיני כושל בניצול מרחב זה ושוקע אף הוא באדישות תוך ניסיון לנהל את מהלכי הקרב.

אטען כי אותה האדישות חלחלה לתוך הקבינט אשר ניהל את הלחימה. כך לדוגמה לאורך מבצע “צוק איתן” נידונו והוסכמו מספר הפסקות אש כאשר חלקן אף הוסכמו בטרם הצד השני קיבל את ההצעה, כל זאת מבלי שהושגו מטרות הלחימה שהלכו ונבנו תוך כדי המבצע. יתרה מזאת, משהוחלט על כניסה קרקעית היה שטח הכניסה, על-אף הכוחות הרבים אשר השתתפו בלחימה, מצומצם וקרוב ככל האפשר לגדר המערכת וזאת בשונה ממבצע “עופרת יצוקה” לדוגמה אז המהלך הקרקעי לווה בחלוקת הרצועה לשלושה חלקים והגעה אל קו החוף העזתי.

אדישות האזרח לצד היעדר פגיעות בנפש מוביל דה-פקטו לעיקור יכולתו של השלטון להוביל מהלכי לחימה באופן נחרץ תוך חתירה להשגת המטרות במהירות האפשרית ביותר.

טענה נוספת אותה אבקש להעלות היא הפגיעה במאמץ ההסברה אשר מוביל לפגיעה במידת הלגיטימיות הבינ”ל. תמונות מעצבות מציאות וכי העדר תמונות של פגיעות בגוף ונזק ממשי מהצד הישראלי משאירים את זירת ההשפעה על דעת הקהל הבינ”ל לצד השני.

יירוטם של 735 רקטות במהלך מבצע “צוק איתן”, אשר כוונו לריכוזי אוכלוסייה והיו עשויות לגרום לנזק רב בגוף וברכוש הוביל בצורה עקיפה לאדישות הקהילה הבינ”ל ודעת הקהל במדינות המשפיעות. נוסף על הסביבה הקשה מלכתחילה נדרשה ישראל למאמצי הסברה אשר התמקדו בסרטונים המתעדים את הפעילות הצבאית אבל לא היו תמונות זוועה להציג לצידם. אומנם נמנעה פגיעה ממשית באוכלוסייה אך המענה אותו סיפקה “כיפת ברזל” הוציא את העוקץ מטענת ישראל בדבר תקיפות הרקטות הקטלניות.

במבצע “עופרת יצוקה”, על אף העצימות הרבה הצבאית בה נקט צה”ל, לצד מספר נפגעים נמוך וירי מצומצם יותר של רקטות, ניתנה לגיטימיות בינ”ל ליציאה לפעולה הצבאית וכן בסיומה. במבצע “צוק איתן” על אף העובדה כי הרוב המוחלט של אזרחי המדינה היו תחת איום הרקטות, הלגיטימיות הבינ”ל הוטלה בספק והקריאות לסיום הלחימה נשמעו כל העת.

על אף שבמהלך חמישים הימים של מבצע “צוק איתן” נורו מרצועת עזה לעבר ישראל 4,564 רקטות ופצמ”ריםהייתה הקהילה הבינ”ל סבלנית פחות לפעילות הצבאית לעומת שהייתה במבצע “עופרת יצוקה” אשר במהלכו, שוגרו לעבר ישראל 401 רקטות ו-135 פצצות מרגמה. לראייה, בניגוד לנעשה בסופו של מבצע “עופרת יצוקה” אף מנהיג בינ”ל לא התייצב כאן ביום המחרת.

אין בכוונתי לטעון כי לולא “כיפת ברזל” הייתה ניתנת לגיטימיות בינ”ל מוחלטת או שהלגיטימיות הבינ”ל תלויה בהרג והרס בצד הישראלי. בכוונתי לבטא את ההשפעה שיש ל”כיפת ברזל” על קהות החושים של הזירה הבינ”ל וכפועל יוצא מכך הפגיעה בלגיטימיות הצבאית של צה”ל לפעול ברצועת עזה.

מטרתי היא לעורר שיח סביב השפעותיה של התרחבות היישום של דוקטרינה הגנתית כחלק מתפיסת הביטחון הכוללת בעימות הא-סמטרי. הטיעונים מבקשים לערער את השיח החיובי סביב דוקטרינה זו ולהציג את ההשפעות השליליות האפשריות של המשכה של דוקטרינה זו. כל זאת בשים לב כי צמצום אובדן חיי אדם הינו דבר חיובי אשר נכון שימשיך לעמוד אל-מול מקבלי ההחלטות.

אמירה נפוצה היא שסבב הלחימה הבא ברצועת עזה הוא רק עניין של זמן. בהתאם לאמירה זו ראוי כי מקבלי ההחלטות יבנו כלים להתמודדות עם ההשפעות השליליות של תפיסת ההגנה האקטיבית כחלק מהדוקטרינה ההגנתית כפי שהן מתוארות לעיל.

פורסם במגזין “מערכות” – http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/8/113768.pdf

Share:

שינוי גודל גופנים
×